פליאה גדולה אופפת את ציר חייו של רבנו, שעל אף גדלותו הרבה בתורה ועבודה נודע כל ימיו כענוותן ושפל ברך במידה מופלגת אשר אין לה אח ורע. מעולם לא עלתה על דעתו כי נחשב הוא יותר מכל יהודי פשוט, ומפי קדשו נשמעו לפעמים הגיגי פשטות שהדהימו את הנוכחים בראותם עד היכן מגעת מידת ענוותנותו. מהלך הוא בצידי דרכים ומשים עצמו כשיריים.
שח אחד ממקורביו: עצם הדבר הזה שהרבי ז"ל מעולם לא חשב על עצמו, היה פלא בתוך פלא. שהרי בכל שאר הדברים, הן בלימוד הן בעניני דעלמא, היה לו לרבי שכל ישר מאין כמוהו, ובכל פעם שהביע דעתו בכל ענין שהוא ואמר שמן הסתם בסופו של דבר יהיה כך – לא נפל מדבריו ארצה. ורק כשהגיע לעצמו, לא ידע ולא עלה על דעתו כלום.
כמו למשל בעת פטירת אביו אדמו"ר מהר"י זצוק"ל, שעד שלא הכריז אדמו"ר ממאחנובקא זיע"א על ההכתרה, לא אמר הרבי כלום ואף לא הביע התנגדות, וזאת משום שכלל לא עלה על דעתו שיהא שוטה שכזה שיחשוב שיקחו אותו לרבי… רק מאותו רגע היה כל כולו סוער במשך מספר ימים, והיה ממש פחד להיות במחיצתו, בהיותו אש להבה על שעשו לו דבר שכזה… אך אפילו רגע אחד לפני כן לא עלה בדעתו כלום.
ואף היו לו כמה וכמה סברות שונות ומשונות מדוע באים ציבור גדול להתפלל בביהמ"ד: או משום שיש בעל-תפילה יפה, או משום שמתפללים קצת מאוחר, או שמתפללים לאט, ואולי משום שמלון 'המרכז' הוא ליד ביהמ"ד וכדו', רק דבר אחד לא עלה על דעתו – שבאים להתפלל עמו במחיצתו…
המעניין ביותר היה, שגם כאשר פנו אליו מכל קצווי תבל בבקשות לישועה ורחמים, ותפילותיו היו מקובלות בשמים 'כי גדול מרדכי בבית במלך ושמעו הולך בכל המדינות' – גם אז הלביש את זה בתירוצים מתירוצים שונים, והעיקר שאין בכך כל רמז של מופת.
יום אחד נכנס החברותא אל רבנו, ורבנו בעצמו ברוב התרגשות אומר לו: "הרופאים היום אינם יודעים כלום, אי אפשר לסמוך על דבריהם… התקשר אלי היום אחד ממכרי בארה"ב, וברוב צער הוא מספר לי שאירע להם אסון גדול במשפחה, כי עשו צילום לבתו וראו שם מה שראו, ואינו יודע את נפשו מרוב דאגה ועגמת נפש.
"ואני" – מספר רבנו – "ניסיתי להרגיעו כי הרופאים טועים ואין כל ראיה מוכחת מצילום, וממש התחננתי לפניו לחזור על הצילום ובעזהי"ת יתברר שאין בכך כלום והכל על מקומו יבוא בשלום. והלה ממש התעקש שמדובר פה במומחים הגדולים ביותר ובמכשירים הטובים ביותר, ואני בשלי שאין כל בעיה… ורק עכשיו אחר הצהרים התברר לו שצדקתי, והכל הסתדר. הנך רואה? הלא אמרתי שאין לסמוך על הרופאים!"…
לעתים הלביש זאת על אמונתו התמימה של השואל. פעם באמצע לימודו עם החברותא נכנס יהודי מעדות המזרח ואמר לרבנו, שהוא עריק מהצבא זה כמה שנים, ותמיד היה לו רב ספרדי אשר מדי שנה בהגיע עת ההתייצבות לגיוס נתן לו ברכה שלא יחפשו אותו, אך עתה הרב ההוא נפטר ועל כן הוא בא לרבנו. קרא רבנו לחברותא ואמר לו: "אולי יש לך ידיעה ברופאים, תעזור לו לחפש רופא שבכוחו ייפטר מהצבא", וענה לו הלה שאין כוונתו לאופן כזה, אלא הוא רוצה הבטחה מהרבי שלא יחפשו אחריו, ואז בירכו רבנו שלא יחפשו אחריו ויינצל מהם.
כעבור תקופה ארוכה אמר רבנו לחברותא: "ב"ה היהודי בא אלי ובישר לי בשורה טובה, שכל כך זמן רב עבר כבר ואין מחפשים אחריו. די ספרדישע אידן האבן עפעס אזא אמונה [=לבני עדות המזרח יש אמונה כה חזקה!] ובכח זה נפטר מהכל"…
(מתוך כתבה ב'המבשר תורני' שלח תשס"ט)