"ולהורות את בני ישראל" (י', י"א)
המעשה הבא, מבית מדרשו של רבינו, יש בו כדי ללמדנו על מעלת ה'עידוד', ועל הנכונות הרבה שהיתה לגדולי ישראל להקדיש מזמנם היקר ומשעותיהם המנוצלות עד תום – בכדי לעודד לב נשבר, ומעשה שהיה כך היה:
באחד הימים, פקד את מעונו של רבינו נדיב אחד, מגדולי תומכי התורה שבדור, אשר בהיותו גומל חסדים הרבה עם רבים וטובים – נקלע למצוקה כלכלית. הנדיב הגיע אל ביתו של רבינו בלוויית בניו וחתנו, ובתוך כדי הדיבורים התגלגלה השיחה לעניין 'פרשת הכסף'… הנדיב שטח את מצוקתו, ורבינו נענה ואמר: "סי קומט און ס'גייט או ס' מיינט גארנישט"… ["כסף בא, כסף הולך, וזה באמת לא מעלה ולא מוריד"…], והוסיף ואמר: "לי, אין אפילו פרוטה אחת!"…
אולם רבינו לא הסתפק בדברי העידוד הללו… בנסותו לרומם את רוחו של הנדיב – פנה אל האורח ואמר לו: "אתם הלא חסידים, בנים למשפחת אדמו"רים, בניכם וחתניכם אף הם אברכים חסידיים תלמידי חכמים, ובכן, הבה נשמע מכם 'ניגון'! אולי תזמרו לנו את הניגון של 'צור משלו אכלנו'?"…
ואכן, האורחים נענו בהתלהבות. הם החלו לזמר בכיסופים ובערגה, ומשסיימו – ביקש רבינו לשמוע ניגון נוסף…
כך ביקש רבינו עוד ניגון, ועוד אחד, ולא נתקררה דעתו עד שאמר לאורחיו: "איך ויל א טאנץ!"… "עשו לי טובה ותפצחו ב'ריקוד'!"… הנדיב מצא את עצמו פוצח בריקוד עם בניו וחתניו, בתוך כדי שהם מזמרים את הניגון הידוע למילים: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא", כאשר נכדו של רבינו מצטרף עליהם, ואילו רבינו עצמו מביט מן הצד בקורת רוח ומוחה את כפיו…
מחזה נפלא היה זה: בביתו של הרב שך, זקן ראשי הישיבות הליטאיות, יושב נושא כתר התורה – ומוחה את כפיו בכל כוחו ל'רקידה' של אברכים חסידיים, והכל בכדי לעודד ולשמח את הנדיב הצדיק!
איך אפשר שלא לבכות?
וכאן נזכיר, כי לא זו בלבד שראוי ונכון לעודד אדם הנמצא בשעת משבר או קושי, אלא שחובה גמורה היא זו! חובה גמורה היא לשאת עמו בעול סבלו וצערו, לעשות כל שניתן בכדי לעזור ולסייע, ובמידה והדבר אינו אפשרי – לפחות לחוש בליבנו הזדהות והשתתפות בכאבו.
על כך, יכולים אנו ללמוד מתוך המעשה הבא:
היה זה באחד הימים כאשר נכנס רבי אליעזר עוזר אל חדרו של רבינו, והבחין לחרדתו כי רבינו יושב ליד הגמרא, תפוס בשרעפיו, בוכה וממלמל: "משוגעים!! משוגעים!!"…
נקל לתאר עד כמה נבהל רבי אליעזר, אשר מיהר לשאול את רבינו לפשר בכיו ולזהותם של אותם אשר מוגדרים על ידו באותו תואר בלתי מחמיא, ורבינו סיפר ואמר:
"נודע לי, כי נבחרת ספורט מסויימת ניצחה במשחק בחוץ לארץ, וכעת מכינים 'קבלת פנים' לכבודה… מכיון שאין די מקום בשדה התעופה בכדי לערוך בו את קבלת הפנים – הכוונה היא להסיעם לפארק ענק, שם יתאספו מאה אלף איש ויריעו לכבוד חברי הנבחרת, כאשר ביניהם ניתן יהיה למצוא גם שרים בכירים ושאר אנשים חשובים, נעבאך… אמור לי איפוא: כלום אין הם משוגעים ממש?"
כך הסביר רבינו, אולם הרב עוזר עדיין לא הצליח להבין… "הא, ניחא, משוגעים הם, אבל לבכיה מה זו עושה? מדוע בוכה ראש הישיבה? הרי בחורים מהישיבה לא יהיו שם! אם כן איפוא, מה מקום יש להחרד? אנן בדידן – ואינהו בדידהו! יריעו הם כמשוגעים לרודפים אחרי הכדור, ואילו אנו – נריע לצור ישענו! הם רצים – ואנו רצים לחיי עולם!" – טען רבי אליעזר, אולם רבינו לא קיבל את דעתו…
"אתה לא מבין… אבל יהיו שם מאה אלף יהודים! איך אפשר שלא לבכות?"…
הרי לנו, אותה מסירות של נשיאה בעול עם כל אחד ואחד מעם ישראל, בין אם קרוב הוא ובין אם רחוק, בין אם מוכר ובין אם זהותו נעלמת, כי אם מאה אלף יהודים עומדים להריע כמשוגעים למייצגי תרבות הגוף הקלוקלת והעלובה – איך אפשר שלא לבכות?
ואגב, מעשה מעין זה סיפר גם רבי אברהם יצחק קוק, תלמידו של רבינו.
היה זה בימי חול המועד, כאשר הזמין הרב קוק מונית מרחובות לבני ברק בכדי לפקוד את ביתו של רבינו לביקור חג. הרב קוק, אשר הבחין לפליאתו כי הרחובות ריקים למדי – התעניין אצל נהג המונית לסיבת הדבר, ונענה כי בשעה זו עצמה מתקיים משחק בינלאומי 'חשוב' בו מתמודדת קבוצה ישראלית כנגד קבוצה זרה, מה שמרתק מיליוני צופים למכשירי התקשורת בתקוה שיעלה בידם לחזות ב'רגע הניצחון המופלא'… "גם אני לא ויתרתי על המאורע, אלא לכבודו של הרב" – ציין נהג המונית.
משהגיע הרב קוק אל ביתו של רבינו – נכנס אל חדרו בלוויית אברך נוסף, ומיד כשהבחין בו רבינו מיהר לציין בפניו ולומר: 'ניצחנו!'… אותו אברך לא הבין, כמובן, במה אמורים הדברים, אולם הרב קוק ידע גם ידע, ואף שמע את הכאב העמוק המסתתר בין המילים.
כך פתח רבינו בבדיחותא, אולם אז התכנס בתוך עצמו מהורהר וכאוב למשך דקות ארוכות, ולאחר מכן אמר: "אם לא היה זה חול המועד – מן הראוי היה לגזור תענית ציבור היום! החשיבות שמייחסים כיום אותם אנשים הרחוקים מתורה ומצוות למשחקים מעין אלו – חמורה וגרועה יותר מעבירות ממש!"
"עבירה" – הוסיף רבינו והטעים – "משמעותה היא כי האדם התפתה ליצרו ועבר על רצון בוראו. אדם שכזה הינו רשע אמנם, אולם אדם המוצא ענין במשחקי הבל ושטות ומייחס להם חשיבות עליונה – הרי הוא משוגע ממש! אוי לנו שכך הם פני הדור כיום!"
"ואל תסברו שאין הדברים נוגעים אלינו כלל…" – המשיך רבינו. "טעות היא זו! נוגעים הם גם נוגעים, וראיה פשוטה ניתן למצוא לכך, בעובדה שאנו לא מתייחסים אל אותם אנשים העוסקים בהבלים אלו – כאל משוגעים… אין ספק כי השפעת הרחוב הקלוקלת חודרת אל ליבנו פנימה, עד שאנו יכולים להתייחס אל אנשים המקדישים תשומת לב למשחקי ילדים עלובים – כאל אנשים שפויים ובריאים בנפשם!" – סיים רבינו בכאב.
(מתוך הספר 'אורחות החיים')