לצפייה בשפה האנגלית, לחצו כאן:
מצווה מיוחדת במינה היא מצות הדלקת נרות החנוכה. כל סוגי ההידורים קיימים בה, מושג שלא קיים במצוות אחרות. בכל המצוות יש עניין גדול להדר במצוה בבחינת "זה קלי ואנווהו", אך בהדלקת נרות חנוכה ישנו משהו מיוחד שההידור הוא בגוף המצוה עצמה, ונוהגת בכל העם, לא רק באנשי מעשה, החסידים והצדיקים, אלא כל העם נוהגים להדר את המצווה עם כל ההידורים.
ישנו דין של "כבתה אין זקוק לו" – ופירושו, שאם כבו הנרות באונס – אין חיוב, אפילו לכתחילה, לשוב ולהדליק את הנרות. לכאורה, נראה שיש כאן סתירה, כאשר מצד אחד קיימים כל ההידורים במצוה זו, ומוסיפים כל יום נר נוסף, ומצד שני כאשר כבו הנרות אין חיוב לשוב ולהדליקן?!
עד היכן עומק הדברים?
בחנוכה קוראים את פרשיות חנוכת המזבח וחנוכת הנשיאים, לאחר שסיימו לבנות את המשכן. בנין המשכן הסתיים בחנוכה, בכ"ה בכסלו, ובתקופה זו היתה גם חנוכת המזבח עם נצחון החשמונאים. נאמר בפרשת כי תישא: "וידבר ד' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה".
מהי ההדגשה על המילה "ראה", מדוע יש צורך לראות דוקא?
גם בפרשת ויקהל קיים השימוש במילה "ראו", ומה צריכים לראות?
הרמב"ן מפרש שהפסוק מדגיש כאן את הצורך הגדול בהתבוננות, יש לשים לב למהלך העניינים, לראות את הניסים. בבנין המשכן יש נס גדול. "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", מלאכת המשכן היתה מלאכת אומנות הכי מיוחדת שיש.
מי בנה את המשכן? עבדים שיצאו ממצרים. לא היה להם שום ידע בבנין, ובודאי שלא ידע באומנות דקה ומלאכת מחשבת, לא כל שכן ידע בצורפות בזהב, בכסף ובנחושת. בדרך הטבע לא היתה להם שום יכולת לבנות את המשכן, ובכל אופן ארע כאן נס עצום. ואומר הקב"ה: "ראו את הנס הגדול הזה, לקחתי עבדים שכל מלאכתם היתה עד היום ברפש ובטיט, והם אלו שבנו את המשכן בשלמות מיוחדת כל כך…"
ובאמת, במה זכו בצלאל, אהליאב ושאר ה"אומנים" הללו לבנות את המשכן?
כתוב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" – ה' נתן את החכמה דווקא לחכם לב.
מיהו 'חכם לב'?
נאמר במשלי בפרק י' פסוק ח': "חכם לב יקח מצוות ואויל שפתיים ילבט" – מפרש הגאון ומפרשים נוספים – חכם לב, מי שיש לו רצון אמיתי בליבו הוא זה שירוץ לחטוף מצוות, ואילו אויל שפתיים ילבט – אדם שאין לו את הרצון הפנימי, הוא רק מדבר מן השפה ולחוץ, אך בפועל יהיה עייף ולא יעשה מאומה.
אומר הקב"ה: את החכמה נתתי מתנה דווקא לבצלאל ולשכמותו, כי להם היה את הרצון הפנימי, ואפילו שבדרך הטבע לא היו מסוגלים לבנות את המשכן, נס נעשה עמם וקיבלו חכמה מיוחדת לבנותו.
גם החשמונאים, בדרך הטבע לא היו מסוגלים לנצח את היוונים. בדרך הטבע פח השמן הקטן – לא היה מסוגל לדלוק שמונה ימים, אך כיון שהיה להם רצון אמיתי לעשות את רצון השם בכל ליבם ונפשם, הם רצו להדליק את המנורה בשמן טהור – לכתחילה שבלכתחילה, עם כל הרצון הטוב שלהם, למרות התנאים הבלתי אפשריים, עשה להם הקב"ה את הנס הגדול.
כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה עם כל הלהט, בכל הלב, ובכל הנפש, ומהדרין בכל ההידורים, אנו מראים בזה שאנחנו עושים את שלנו עם כל ההשתדלות ועם רצון אמיתי לעשות את רצון השם, אך מה שיהיה בסוף- זה כבר לא בידינו. נעשה כל מה שנוכל, אך התוצאה – אינה שלנו.
אנו עושים את רצון השם בכל היכולת העומדת בידינו, ובוטחים בו שיצליח דרכנו.
ולכן, אם כבו הנרות – אין חיוב לשוב ולהדליקן, כי התוצאות אינו בידינו.
ואומרים בתפילה "שעשה ניסים… בימים ההם בזמן הזה" – כמו שבימים ההם עשו את רצונו במסירות נפש אמיתית, וה' עשה להם ניסים גלויים, אף אנו רוצים לקיים את רצונו במסירות נפש ובוטחים בו, שיעשה גם לנו ניסים לנו בימים ההם בזמן הזה. אמן וכן יהי רצון.