סיפר לי פעם יהודי סיפור נפלא המוכיח במעט עד כמה גדולה ועצומה היא מעלתה וסגולתה של ברכה בכוונה. אברך שוחר ספרים נוהג היה לפקוד את אחת מהספריות הגדולות, מידי פעם היה סועד את ארוחתו באחת מפינות הספריה ולאחר מכן היה מברך ברכת המזון בקול ובכוונה. באחד המים כאשר סיים לברך נגשה אליו אשה צעירה ובפיה שאלה מוזרה, הגם שהיא אמנם אינה שומרת תורה ומצוות ואף הוריה מנותקים מכל קשר ליהדות, אך אבי אביה היה יהודי ירא שמים וזכור לה שהוא היה אומר בברכת המזון לפני ברכת ובנה ירושלים "שלא נבוש לא נכלם לעולם ועד", ועתה שמעה היא את האברך שהוסיף אמר שלא נבוש לא נכלם "ולא נכשל", והיא מבקשת הסבר על השינוי?
האברך לא הבין מה מביא אותה להתעניין בדבר שהיא כ"כ רחוקה ממנו, אך ענה לתומו כי ישנם הבדלי נוסחאות, וכך הורגל מילדותו. אך משום מה היה קשה לה לקלוט שישנם שינויי נוסחאות בברכת המזון שהוא דבר אחיד לכל ישראל. לכן הציע האברך שהוא ישלח לה העתק מנוסח הברכה כפי המופיע בסידור כדי שהיא תיווכח במו עיניה שישנם נוסחאות שונות ואלו ואל דברי אלקים חיים. הרעיון מצא חן בעיניה והיא רשמה את מען מגוריה על פיסת נייר ומסרה לו אותה.
עברו ימים ואף שבועות. העניין כולו נשכח מלב של האברך דנן. רק לאחר כמחצית השנה כשערך סדר בין מסמכיו, מצא את פיסת הנייר בין המסמכים. חיוך קל עלה על שפתיו כשהוא נזכר בשאלה המוזרה, הוא כבר עמד להשליך את פיסת הנייר בכך לסיים את הסיפור, אך במחשבה שניה החליט שעל אף שאינו רואה כל תועלת בדבר שהרי בוודאי נשכח הדבר גם מליבה, אעפי"כ מן הראוי שהוא יקיים את מוצא פיו, אלא שכאן התעוררה לה בעיה קטנה שהרי רחוקה היא הלזו מן הערך לדברים שבקדושה ויתכן שכאשר יגיעו הדפים אל תיבת הדואר הם ישלכו ישירות אל פח האשפה ח"ו, לכן החליט האברך לשלוח את ההעתק מנוסח ברכת המזון בדואר-רשום ולשרטט על המעטפה בכתב אדום ועבה "ולא נכשל", כדי שעי"ז תיזכר במה המדובר.
אם מבחינתו תם הסיפור הרי שאצלה הוא רק התחיל, באשר לדאבון הלב הייתה היא במצב רוחני ירוד, הוריה אשר היו גרועים ממנה לחצו עליה להתחתן עם גוי ערל, אך משום מה לא היה לבה שלם עם צעד שכזה, ולכן היא דחתה את ההחלטה מיום ליום, עד היום בו הודיע לה הנכרי כי עד למחרת עליה להחליט סופית, כן או לא.
היה קשה לה להחליט, היא הסתובבה בביתה הלוך ושוב מחשבותיה התרוצצו בקרבה, מצד אחד אין היא רואה כל חסרון בדבר אך משום מה מצפונה אינו שקט, קשה לה לזמר את ה'כן' ואף אינה רוצה לזמר 'לא'. אך הרבה זמן כבר לא נותר לה, צלצול הטלפון העיד שהגיע הזמן לתת את התשובה הסופית מעבר לקו נשמע קולן של הערל החפץ לשמוע תשובה על אתר. ה"כן" כבר עמד על קצה לשונה אך הנקישות שנשמע מעבר לדלת אילצו אותה להניח לרגע את השפופרת, היא פתחה את הדלת ולבה עמד מפעום, בידיו המושטות של הדוור היתה מעטפה גדולה עליה כתוב כמו בדם "ולא נכשל", היא נדהמה, רמז ברור חד, אני בת ישראל, מה אני עומדת לעשות?!
עבר להם כמה שנים נוספות ובתיבת הדואר של האברך מיודעינו הונחה 'הזמנה לחתונה'. האברך פתח את המעטפה והתפלא לראות שאין הוא מכיר את בעלי השמחה, לא את החתן ואף לא את הכלה, הוא היה בטוח שאך בטעות הונחה המעטפה בתיבתו, אך הצצה נוספת בגב המעטפה הבהירה שאין כאן כל טעות, וכי ההזמנה נשלחה עבורו, עיון נוסף אף גילה כי בתוך ההזמנה נוספו כמה שורות בכתב יד המיועדות אליו באופן אישי בבקשה לקחת חבל בשמחה.
ביום המיועד הגיע האברך דנן אל אולם השמחה, הוא התחשב באחת הפינות בתקווה למצוא פנים מוכרות שיפתר לו את הספיקות, אך לשווא, ככל שזרמו האורחים אל האולם הוא הרגיש יותר בחוסר נוחות עד שהוא החטט לוותר על סקרנותו ולסוב על עקבותיו בטרם ימצא לו אי מי פנאי לשאול אותו אם הוא מצד החתן או מצד הכלה אולי מצד המנגנים.
אך דוקא בפתח היציאה ניגש אליו מאן דהו ושאל לשמו, הוא ענה לן בחופזה וכבר קרה לראות את עצמו בחוץ, אך הלה לא הרפה הוא בקשו לבא בעקבותיו היות והכלה רוצה לשוחח עמו. לקח לו קצת זמן להיזכר, אך בסופו של דבר הוא הבין כי כל החתונה אינה אלא בזכותו, הכלה הבהירה לו כי היא זו אשר קבלה לפני כמה שנים את ה"ולא נכשל" אשר הציל אותה מרדת שחת. היא ראתה בכך אות מן השמים ובאותו רגע החליטה לנתק את הקשר הנאלח עם הערל. מאז עשתה היא כברת דרך ארוכה אשר בסופה זכתה היא זה עתה להיכנס לחופה עם אברך ירא שמים היושב באהלה של תורה.
הגה בנפשך עד היכן מגעת כוחה של ברכה בכוונה, הן ברכתו של הסבא אשר נקלטה עמוק עמוק בתוך נשמתה של נכדתו והן ברכתו של האברך אשר עוררה את הנפש הנבוכה והצילה אותה מרדת שחת גם יחד עם הדורות הבאים אחריה – כולם נזקפים לזכות הברכה שנאמרה בקול ובכוונה. ואם בכוחה של ברכה לקרב אחרים מריחוקם כ"ש וכ"ש שמועילה להמברך עצמו להתקרב אליו יתברך.
(מספר "המברך יתברך" מהרה"ג ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א עמוד נ"ה בהג"ה – באדיבות הרב חיים נתן הלפרין)