הרמ"א כתב שנוהגים לאכול מאכלי חלב, לזכר הישועה הגדולה שנעשתה במאכלי חלב, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את שר צבא יוון כדי שיצמא ולאחר מכן השקתו יין עד שהשתכר ונרדם. היא כרתה את ראשו וצבאו נמלט.
הבן איש חי כותב שמעשה זה אירע מספר שנים לפני נס חנוכה, אך צירפוהו לימי חנוכה, כיון שגם הוא התרחש עם היוונים, ואף אותו שר צבא רצה להעביר את היהודים על דתם. ואמנם בספר צמח דוד כתב שלפי הפיוט של "יוצר" של חנוכה, המעשה אכן התרחש בימי החשמונאים, וזאת – "אף שבספרי חשמונאים לא מצאתי מזה מאומה, וכפי המשמעות בספר יהודית, בו כתוב גוף המעשה, נראה שהיה מעשיה עוד בימי נבוכדנצר, ויש מי שאמר בימי קמבישה בן כורש מלך פרס. מאתיים או שלוש מאות שנה קודם נס חנוכה. מ"מ חכמי הדור הסכימו לכלול זכר לנס זה עם נס חנוכה", עכ"ד הצמח דוד.
ויש שהעירו שלפי מדרש "מעשה חנוכה", נעשה הנס ע"י חנה בתו של מתתיהו כהן גדול. ולפי נוסחת מדרש "מעשה יהודית" נעשה הנס ע"י שתי נשים, האחת הייתה ביתו של יוחנן כהן גדול, והשניה הייתה יהודית.
"כמו שאוכלים מאכלי חלב בשבועות – כך גם בחנוכה"
ה'בני יששכר' כותב שבימים אלו ניצלו מן היוונים שרצו לבטל את התורה מישראל, ונחשבים ימים אלו כזמן נתינת התורה מחדש, וכפי שאוכלים מאכלי חלב בשבועות, כך נוהגים לאוכלם בחנוכה. ואילו ה'בן איש חי' הסביר שהיוונים רצו לבטל מישראל שלוש מצוות: חודש, שבת ומילה: מצוות אלו רמוזות במילה חלב: האות ח' רומזת לאות הראשונה של המילה חודש. האות ב' של המילה חלב היא האות השניה של המילה שבת והאות ל' של המילה חלב היא האות השלישית של מילה.
אכילת סופגניות – למה ומדוע?
הקדמונים הביאו בשם רבנו מימון ב"ר יוסף בחיבורו על התפילות שכתב: "אין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל הנכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ד' יתברך עמנו באותם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין, והוא מנהג הקדמונים, משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים גאון ב"מגילת סתרים", כי בכל מנהגי האומה באלו מנהגות כמו זה, ראש (של דג) בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח והפולים בהושענא רבה, ואותם המנהגים אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרם נעשים ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע"ה: 'ואל תיטוש תורת אמך', דת אומתך על תעזוב!".
מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל הסביר טעם נפלא לאכילת הסופגניות, שבחנוכת בית חשמונאי טיהרו את כל המקדש, ואילו את אבני המזבח ששיקצו היוונים, לא ידעו לטהרם וגנזום, והיהודים הצטערו על כך. לכן נהגו לאכול מאכלים שמברכים עליהם ברכת "מעין שלוש", בה מזכירים את המילים: "ועל מזבחך" (ובברכת המזון הרי לא מזכירים מילים אלו).
דמי חנוכה – "מנהג ישראל תורה"
ה"מגן אברהם" כותב שנהגו בישראל שהנערים העניים מסתובבים על הפתחים ואוספים כסף לצדקה לעצמם. וב"עבודת ישראל" להרה"ק מקוז'ניץ זצ"ל כתב על מנהג זה "שמנהג ישראל תורה הוא", והסביר את הענין ש"צריך להשפיע בחנוכה למי שהוא בדרגת נער, ועל ידי הצדקה שנותנים לנערים – מתעורר למעלה צדקה וחסד להשפיע לאדם, למרות שהוא רק בבחינת "נער"…
הגר"ח פלאג'י זצ"ל מצטט מספר "מעשה הצדקה", שנהגו לחלק מעות כסף לילדים בימי החנוכה והפורים, וכתב על כך טעמים על פי תורת הנסתר. וכך נהגו ברבים מבתי ישראל, שמעניקים לילדים מתנות או "דמי חנוכה", ומרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל, נהג לחלק "דמי חנוכה" לצאצאיו דוקא בנר חמישי של חנוכה, משום שיום זה אינו יוצא אף פעם בשבת.
הגרי"צ הלוי דינר זצ"ל נהג להעניק לצאצאיו מתנות ולא דמי חנוכה במטבעות כסף, כדי שלא לתת לילדים הרכים טעם וחשק להרויח כסף ולפתח תאווה לממון, מסחר ועסקים.
גדולי רבני אשכנז שיחקו בסביבונים בחנוכה
מנהג ותיק, עתיק יומין לשחק עם הילדים בדריד"ל, הסביבון. בספרי המנהגים מובא ששורש המנהג הוא עוד מימי החשמונאים, כשגזרו היוונים 'להשכיחם תורתך' ולא לעסוק בתורה, היו מתאספים ללמוד תורה במקומות מסתור, וכשהיוונים הגיעו, היו האבות והבנים משחקים בסביבון, להראות לאויב שאינם לומדים. כדי לפרסם את הנס, שבזכות משחקי הסביבון יכלו ללמוד תורה, הנהיגו לשחק בסביבון בחנוכה.
המנהג נפוץ מאד באשכנז והוא מוזכר בספרים רבים וחשובים. רבנו החתם סופר בעצמו נהג לשחק באחד מלילות החנוכה בסביבון של כסף שהיה ברשותו…מפורסם, כך מובא בבטאון "עדות לישראל", שהחתם סופר היה שומר בכל יום מימות החנוכה את הסביבון בכיסו, ולעיתים היה מוציאו ומוסרו למקורביו, כדי שיגלגלו אותו, לפירסומי ניסא.
ספר "פלא יועץ", של הגר"ש קרליבך זצ"ל גאב"ד ליבק, כותב שגדולי רבני אשכנז שיחקו בעצמם בסביבון בחנוכה, לפרסום הנס. וכך מעידים רבנים נוספים מרבני אשכנז. ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א העיד שבביתם שיחקו הילדים (ולא המבוגרים) בסביבון חנוכה, אך אביו מרן הסטייפלער זצוק"ל לא הרשה להם לשחק בו בשבת, משום שהדבר דומה ל"מקח וממכר" האסור בשבת.
סדר 'משחק הדרייד"ל' בקהילות ישראל בחו"ל נקבע על פי האותיות החקוקות על הסביבון, נ' ג' ה' ש' שהם 'נס גדול היה שם'. בקהילות ישראל נתנו באותיות אלו גם ראשי תיבות למילים נוספות באידיש, שכפי משמעותם מרויחים או מפסידים, בתחילה מניחים קערה במרכז השולחן עם אגוזים, בוטנים וכדומה, ומחלקים את תכולתה בין המשתתפים. כל משתתף מחזיר אגוז או בוטן אחד לתוך הקערה וכל אחד בתורו מסובב את הסביבון. אם הסביבון נפל על האות ג', המרמז באידיש על המילה "גאנץ" (הכל) – היה הזוכה מקבל את כל תוכן קערת הזכיה, שכללה כפתורים, אגוזים או כסף. אם יצא לו האות ה', שהיא תחילת המילה "האלב" (חצי) – היה זוכה בחצי מתכולת הקערה. כשהאות נ' היתה עולה, היה "נישט" (כלום) – והמסובב לא היה מקבל כלום. ואם היתה עולה האות ש', שהוא באידיש "שעטל" (לשם) – היה עליו לשים בקערה אגוז או מטבע כסף.
לקחים חינוכיים ממשחק הסביבון…
הגרי"צ דינר זצ"ל שמע בילדותו מאביו שאפשר ללמוד מכללי משחק הסביבון לקחים חינוכיים. האות נ' היא 'נס'. כאשר נופל הסביבון על אות זו- לא זוכים בשום דבר, כדי לחנכו ש'אין סומכין על הנס'. האות ג', היא 'גדול', בה זוכה מסובב הסביבון על אות זו לכל תכולת הקערה, ללמדנו שרק אם מתייעצים עם הגדולים ונוהגים על פי הוראותיהם, אזי מצליחים ומרויחים. האות ה' היינו 'היה', כשהסביבון נופל על אות זו זוכים בחצי מתכולת, משום ש'היה' מרמז על העבר. לא מספיק לזכור את העבר בלבד, כי העבר, למרות חשיבותו הרבה, אינו אלא כ'חצי מלאכה', והמלאכה אינה מושלמת בלי העתיד. לכן עלינו להשקיע ולבנות את דורות העתיד, וכל עוד שלא עשינו זאת, נקבל רק חצי מתכולת הקערה… האות ש', שהיא תחילת האות 'שם', אזי כשנופל הסביבון על האות ש' צריך לשלם מכספו או מאגוזיו לקופה הכללית, כי 'שם' הוא רמז לארץ ישראל, ועלינו להשתדל לסייע במוסדות התורה והחסד של ארצנו הקדושה, כי זהו בניינה האמיתי של ארץ ישראל…
(מתוך יתד נאמן כסלו תשע"ז)