"ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות… יהיה באיזה חוש שיהיה, דהיינו בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור, בין בשמיעה, ואפילו במחשבה" (מסילת ישרים פרק יא)
מעשה שאירע לאחרונה עם יהודי העובד כמשגיח במסעדה כשרה באחת מערי פולין, שלקוחותיה הם בעיקר יהודים שומרי תורה ומצוות המזדמנים למקום, איש איש וסיבתו.
יום אחד הבחינה הטבחית הגויה כי הוא יושב על כסאו בלא תזוזה, בתנוחה שהיתה נראית מוזרה בעיניה. היא חששה כי דבר מה אירע לו. היא זרקה לצידו אחד מהסירים הגדולים שברשותה, שחולל רעש גדול בנפילתו ארצה – ועדיין לא הגיב ולא זז. מיד הבינה כי יש דברים בגו והחישה את אנשי ההצלה דפולין, הללו הגיעו במהרה ואכן גילו כי הוא עבר אירוע לבבי, וב"ה הצליחו להציל את חייו ברגע האחרון, העבירוהו לבית החולים שם, ותוך זמן קצר הוא הועבר להמשך טיפול בארץ ישראל, ולאחר מספר ימים השתחרר ב"ה כשהוא הולך על רגליו.
לאחר מעשה התברר גודל הנס לו זכה אותו יהודי. אותה טבחית רגילה תדיר לפזם ולזמר בפיה, ועל כן בכל פעם שנכנס למסעדה ושמע את קולה, היה מעיר לה ומבקשה שתחדל. וכמו כן, כשתוך כדי עבודתה הייתה שוכחת וחוזרת לשיר, שוב היה חוזר וקורא לעברה – "ש … ש … ש…" וכך נמשך מנהגו רבות בשנים. אף באותו יום שאירע מה שאירע, כשהגיע למסעדה נהגה הגויה כמנהגה וזימרה בקול, ואף הוא כמנהגו גער בה ש… ש… ש…
וכאן אירע הנס, כי באמצע עבודתה שכחה ושוב החלה לשיר, עד שלפתע שמה לב כי כבר עברו כמה דקות מזמירותיה והוא איננו מגיב. מיד הבינה כי קרה משהו, ופנתה לחפשו, ואז הבחינה במצבו והזעיקה את אנשי ההצלה. אילו לא היתה מבחינה בכך, מי יודע כיצד היה מסתיים הסיפור… אך בזכות הקפדתו ויראת השמים שלו, ניצלו חייו.
(ע"פ באר הפרשה)