יום ראשון כ"ח בתשרי תשע"ט
החש כאב חזק באבר פנימי – האם מותר לחלל את השבת לצורך ריפויו?
חכמינו ז"ל אמרו שכל 'מכה' באבר פנימי, נחשבת כסכנה לחיי החולה, ויש לחלל את השבת לצורך ריפויה; אלא אם כן ידוע כי לא נשקפת סכנה לחייו, או שלא נשקפת סכנה מיידית, וניתן להמתין למוצאי שבת. ו'מכה' – פירושה שאירע קלקול מסוים באבר הפנימי מחמת מכה מבחוץ, או פצע שהתהווה בו, וכדומה.
ואף כאשר לא ידוע על מכה או פצע, אך החולה חש כאב חזק באבר פנימי, וחושש כי הוא נובע ממכה או מפצע בלתי ידועים – יתכן שמותר לחלל את השבת לצורך בירור העניָן. ובמקרה של כאב חזק בכליות, כיס המרה וכיוצא בהם, שהנסיון מורה כי כאב חזק באברים אלו מעיד על דלקת שנוצרה או 'אבנים' שהצטברו בהם – בודאי מותר לחלל את השבת לצורך ריפויָם.
[שו"ע שכח, ג-ד, משנ"ב ח, ט ו־טז, וביה"ל ד"ה ודוקא, (וראה עוד שם); ביאורים ומוספים דרשו, 17]
האם מותר להחזיר שן למקומה בשבת?
הסובל מכאבי שיניים חזקים, אשר יתכן כי מקורם בדלקת בשורש השן, או שקיימת נפיחות רבה סביב השן, וכן אם קיימת מוגלה (רבה) בחניכיים – מותר לחלל את השבת לצורך ריפויָם; אלא אם כן ידוע כי לא עתיד להתפתח מצב של סכנה מיידית. וסתימת חור בשן, אסורה, משום שהחור אינו מהווה סכנה. ואם כאבי השיניים גורמים לחולשה כללית של הגוף – מותר בכל מקרה לטפל בהן על ידי גוי.
ומי שנפלה שינו, ואם יחזירה למקומה תוך זמן קצר ויחזיקה שם, יוכל הרופא לטפל בשן לאחר השבת באופן שתשוב ו'תיקלט' – יש מתירים להחזירה, ויש שאוסרים אף לומר לגוי לעשות כן, משום שלדעתם החזרת השן למקומה אסורה מדאורייתא משום מלאכת 'בונה', ואדם שנעקרה שינו אינו נחשב כחולֶה, ואסור לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך כזה.
[שו"ע שכח, ג, משנ"ב ז, ח ו־י; וראה ביה"ל ד"ה ומצטער; ביאורים ומוספים דרשו, 11; וראה שם, 10; וראה עוד ארחות שבת כ, הע' סז]
האם מותר לחלל את השבת עבור צורכי החולה שאין בהם תועלת רפואית?
יש מהראשונים שסוברים, שההיתר לחלל שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, אמוּר גם בצורכי החולה שמניעתם אינה מסכנת אותו. וטעם ההיתר – שמאחר ומתעסקים במצוַת הצלת הנפש שהשבת נדחית מפניה, כל עוד לא הסתיימה המצוה, נדחית השבת גם מפני החלקים שאינם מעיקר המצוה.
ועוד, אילו לא הותר חילול השבת עבור צורכי החולה שאין בהם תועלת רפואית, היו אנשים נמנעים מעשיית הפעולות שכן נדרשות לרפואתו, או שהיו טועים בהבחנה בין הפעולות השונות, וממילא נחשבות כלל הפעולות כ'הצלה'.
אולם, לדעת ראשונים רבים, מותר לעשות רק פעולות המרפאות את המחלה, או שמונעות את התפשטותה ואת החמרתה. ולהלכה, פעולות שאיסורן מדאורייתא אשר אין בהן תועלת רפואית, ראוי לעשותן על ידי גוי.