עיקרו של מעשה אירע כמה עשרות שנים בטרם נולדתי – מספר הרב אהרן היימן בפנקסי זכרונותיו – עוד בימי הגאון ר' יוסף פיימר אב"ד העיר, תלמיד מרן הגר"ח מוואלזין.
התגורר בעירנו סלוצק איש עול ימים, חייט עני, ולו אשה ושני בנים. ויגמור בדעתו לעזוב מלאכת החייטות ולעסוק בתורה, וקבע את מקומו בבית המדרש של החייטים. וכיון שהיה עם הארץ, לכן ביקש מהמתפללים שילמדו איתו חומש עם רש"י, והוא ישב כל היום וכל הלילה ושינן את לימודו שרבו למד איתו באותו יום.
אנשי בית המדרש ראו כי הוא לומד במסירות נפש, וכי כל השבוע לן רק בבית המדרש, והנה אשתו ובניו יגוועו ברעב, אז נתנו לו רובל אחד לשבוע לבני ביתו, ולו עצמו הביאו אוכל לבית המדרש.
כך עברו עליו כעשר שנים, עד שלמד תנ"ך וכל המשניות וגמר כל הש"ס. שמעו הגיע לאזני הגאון ר' יוסף שבא להשתתף בסיום הש"ס שחגגו בבית המדרש.
והנה, אף שלא היה חריף, היה בקי גדול. עברו עשר שנים נוספות בהם למד את ד' חלקי שו"ע ונושאי כליו עד שהגיע להוראה. וכאשר זכיתי להכיר אותו, היה כבר מפורסם בכל העיר לגדול וחסיד וצדיק. אנשי העיר היו באים בשאלותיהם, כל הנשים היו באות לפתור להן את חלומותיהן, ולכולן ניחם ובירכם.
גופו היה רזה כמו גל של עצמות, אך פניו היו מאירות כמלאך ד'. אם נודע לו על חולה בעיר סלוצק היה בא לבקרו ולנחמו ולברכו. אני עצמי הייתי אצלו כמה פעמים שיברכני. גיסי ר' צבי דוד בערנשטיין שהיה מתמיד גדול, סיפר לי שכמה פעמים שאל אותו על קושיא או הבנה בתוס' חמור, והוא, שלא היה חריף, לא כל פעם ידע להשיב לפום ריהטא. מה עשה? לקח את הגמרא והתחיל ללמוד שוב כל הסוגיה כמו שלא למד מעולם, והיה בוכה ומתחנן לפני ד' כבן המתחנן לפני אביו שיאיר את עיניו בתורתו, ואחר כך היה מתרץ לו את קושייתו.
כשאני הכרתי אותו, היה כבר בא בשנים, כבן ששים, ובבית המדרש בו למד היה מקבל משכורת מהם חמישה רו"כ לשבוע, אך לא בעבור שהיה מו"צ, אלא כיון שלמד עם 'חברה ש"ס' ועם 'חברה' אחרת שיעור אלפס, ועם 'חברה עין יעקב ומשניות', וגם היה מנקה את בית המדרש בכל יום ומדליק את הנרות ומדליק את התנור, ובזה היה כבודו. ועדיין היה לן שם, ורק בערב שבת היה הולך לביתו לפקוד את אשתו ובניו. וכל בניו נתן ללמוד איזה מלאכה, והיו אנשים פשוטים יראי שמים.
דרכם של החייטים ידידיו, שפעם אחת בשנה היו תופרים לו מעיל עליון חדש, ורק כיס אחד תפרו בצד הבגד להניח שמה את מטפחתו, כי היה איש נקי מאד. אך כאשר גדלו בני הדור החדש של החייטים, תפרו בבגד שלו החדש שני כיסים בשני צדדי הבגד.
לא חלפו ימים מועטים, והוא התחנן אליהם כי די לו בכיס אחד, ואמר להם: הלא אמרו חז"ל 'מרבה נכסים מרבה דאגה', והנה כאשר תפרתם את בגדי עם כיס אחד, ידעתי איך למצוא את המטפחת במהרה, אבל כעת שיש לי ב' כיסים, נגרם לי צער, כי אני מניח את המטפחת בכיס אחד ומחפש אותה בכיס השני ולא אמצא…
(הובא ב'מוסף שבת קודש')