לפני זמן מה חגג בני יום הולדת 15. שמחנו בשמחתו וקנינו לו ארנק יפה בצבע עור חום. הארנק היה יקר מאוד, איכותי במיוחד, אבל החלטנו להשקיע הפעם במתנה יקרה ומרשימה מאוד, כי בנינו היקר באמת משקיע מאוד בלימודים וגדל בתורה ב"ה.
הבאנו לו את המתנה, הוא שמח מאוד לקבל אותה, הודה לנו בחום ניגש לחדרו והניח את הארנק בארון.
"למה אתה שם את הארנק בארון?", שאלתי אותו, "למה לא בכיס? ארנקים נועדו שתשים אותם בכיס ותשתמש בהם, לא בשביל שיהיו מונחים בארון".
הוא שם את הארנק בכיס, אבל אחרי יומיים שוב מצאתי אותו בארון.
קצת הצטערתי. מסתבר ששילמתי כסף רב, והנער בכלל לא אוהב את המתנה. חבל שלא שאלתי אותו לפני שקניתי אותה.
"אתה אוהב את המתנה שקנינו לך?", שאלתי אותו, והוא כמו כל ילד מחונך שמכבד את הוריו מיהר להשיב בחיוב: "בטח שכן. זה ארנק מאוד יפה. אני ממש מודה לכם שקניתם אותו!".
"אז למה אתה לא משתמש בו", שאלתי בשנית, והוא התפתל והתחמק וניסה להסביר שהוא שומר אותו לפעם אחרת והזדמנות טובה יותר ועוד ועוד, עד שלבסוף הצלחתי לחלץ מפיו את האמת…
"יש לי כבר ארנק שחור", השיב הנער, "לא כל כך נעים לי לבוא לישיבה עם ארנק בצבע חום… אני חושב שאין בכל הישיבה אפילו בחור אחד עם ארנק חום. לכולם יש שחור".
"טוב שאתה אומר לי", השבתי לו, "בוא נלך לחנות ונחליף את הארנק באחד שחור…". הלכנו, החלפנו והנער השתמש בארנק בשמחה רבה…
אבל למה אני מספר לכם את זה?
כי בן לא יכול לספר לאבא שלו סיפורים. כשאני קונה לילד שלי מתנה, אני יודע אם הוא שמח איתה או שהוא רק מציג כאילו הוא שמח בה.
ומה המדד הכי טוב לראות אם הוא שמח בה או לא? מאוד פשוט, לבדוק אם הוא משתמש בה!
ובכן, הסיפור שסיפרתי לכם עד עכשיו, לא באמת קרה… אבל זה כן משל נפלא על לימוד התורה.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה יקרה מפז. התורה הקדושה והיקרה. הוא רוצה לראות אם אנחנו שמחים במתנה או לא, ואנחנו כמובן אומרים לו שכן.
"ונשמח בדברי תלמוד תורתך", אנחנו אומרים כל ערב, "ברוך הוא אלוקינו שנתן לנו תורת אמת", אנחנו אומרים מדי בוקר. בשבועות אנחנו אוכלים מאכלי גבינה וחלב כדי להראות את שמחתנו, בשמחת תורה אנחנו רוקדים עד כלות הכוחות כדי לבטא את אהבתנו לתורה.
אבל המדד האמיתי הוא מאוד מאוד ברור: כמה אנחנו משתמשים בה. האם אנחנו מוציאים אותה, את הגמרא, כל יום מהארון ולומדים בה? כשאנחנו כבר מוציאים גמרא ולומדים בה, אנחנו עושים את זה בשמחה? בחשק? בהתלהבות? בהנאה?
או שאנחנו מוציאים גמרא כי אין ברירה, ואוי ואבוי לנו אם לא נלמד כל יום לפחות קצת…
החיוך הזה שפרוש על פניו של הלומד כשהוא מסיים את הלימוד וסוגר את הגמרא, הוא רגע המבחן האמיתי. האם זה חיוך של הקלה, שסוף סוף אפשר כבר לסגור חלילה את הגמרא כי כבר מילאנו את חובתנו היומית של קביעת עיתים, או שזה חיוך של סיפוק, הנאה וגעגוע, חיוך של קורת רוח משעה של לימוד שמילאה אותנו בחיות ובעיקר השאירה בנו טעם של עוד…
מי שזכה להנות מהלימוד זכה, ומי שלא זכה, צריך לבדוק למה הוא לא זכה. מה לא תקין בצורה שבה הוא לומד. עליו לילך אצל חכם ולשאול, במה טעיתי, איפה נכשלתי למה אני לא נהנה מהלימוד, אולי תעזרו לי ללמוד בצורה הנכונה שתשמח את לבי ותאפשר לי להראות לאבי שבשמים שאני באמת ובתמים שמח ומאושר במתנה היקרה שהוא נתן לי: בתורה הקדושה.