1. "שבת נאך שבועות"
אצל חסידים נהגו לקרוא לשבת שאחר חג השבועות – "שבת נאך שבועות", כאשר המשמעות היא כפולה: "שבת שאחרי שבועות", ושבת שהיא "עוד שבועות", דהיינו חג שבועות נוסף [המלה 'נאך' באידיש מתפרשת הן 'אחרי' והן 'עוד']. גדולי החסידות אמרו על מטבע לשון זה, כי בשבת שאחרי שבועות ישנה עדיין את הארת החג, ולכן היא 'עוד שבועות'.
2. הכתרים של קבלת התורה חוזרים בשבת
הרה"ק רבי מנחם נחום מטשערנוביץ זצ"ל (תפארת מנחם, נשא) הסביר את הטעם לכך ששבת שאחר שבועות היא 'עוד שבועות', שכן בקבלת התורה קיבלו ישראל שני כתרים, שאחר כך נלקחו מהם, וכתבו הספרים הקדושים שכשבאה שבת מחזירים להם את הכתרים, וזוהי הנשמה היתירה שישנה בשבת. נמצא, שבשבת שוב זוכים להרגיש את אותה הארה של הכתרים שהיתה בקבלת התורה – בחג השבועות.
3. הזדמנות שניה לקבלת התורה
בספר בית אברהם להרה"ק רבי אברהם מסלונים זצ"ל (פרשת נשא) כתב, שהסיבה לכך שבשבת שאחר חג השבועות ישנה עדיין הזדמנות לקבל את הארת החג היא, שכך היה גם בקריעת ים סוף, שדתן ואבירם לא היו שם, כי היו מאלו שאמרו 'נשובה מצרימה', ואחרי ששמעו כי הים נקרע לכל ישראל, חזרו ונקרע הים פעם שניה במיוחד עבורם. וכמו כן בחג קבלת התורה, אפילו אלו שהתאחרו ועדיין לא קיבלו את התורה בשבועות, הניחו להם מקום מן השמים בשבת זו לקבל את התורה.
4. עולי הרגל נשארו בירושלים לשבת שאחר שבועות
המהרש"ם מברעזאן זצ"ל היה פעם בשבת שאחר חג השבועות בבעלזא, והרבי הרחיב אז בשיחתו על מעלת השבת שאחר חג השבועות. ניגשו החסידים אל המהרש"ם זצ"ל ושאלוהו האם יודע הוא מקור בש"ס ופוסקים לדברי הרבי. ענה המהרש"ם: מבואר בגמרא בכמה מקומות כי שלוש פעמים בשנה בימי הרגל היו פותחים את ההיכל לפני עולי הרגל ומראים להם את לחם הפנים, איך שגם אחרי שבעה ימים שהוא עומד על השולחן לפני ה' בהיכל, הוא חם כביום אפייתו, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום. והנה בסוכות ובפסח, מובן שהראו להם את הלחם ביום השביעי שלו, דהיינו בשבת שבתוך הרגל – שבת חול המועד. אך מה היו עושים בחג השבועות כאשר לא חל בשבת? איך היו מראים לעולי רגלים את הלחם? אלא צריך לומר שישראל נשארו לשבות בירושלים גם בשבת שלאחר החג, ואז הוציאו לפניהם את לחם הפנים. ומאז מנהג ישראל לנהוג בשבת שלאחר השבועות כמו 'נאך שבועות' (יתד נאמן, בהעלותך תשעא). וכך גם היה אומר האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן זצ"ל בשם הגאון רבי דוד אורטינברג זצ"ל בעל 'תהלה לדוד', שהביא בשם הרדב"ז שעולי הרגל היו נשארים לשבת שלאחר חג השבועות כדי לראות בהוצאת לחם הפנים.
5. זכר לשבת שבה ניתנה התורה
הגה"ח רבי יעקב וייצמן זצ"ל אבד"ק גריידינג (מובא בקובץ תפארת ישראל כ"ו) הסביר את המנהג לכנות שבת זאת "השבת שאחרי שבועות", על פי דברי המגן אברהם (סי' תצ"ד) שהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, וממילא, כיון שהכל מודים שבשבת ניתנה תורה, נמצא שחג השבועות היה אז ביום שישי, שהוא יום החמישים לספירת העומר, ובשבת שלאחריו היה מתן תורה. ואף על פי שעדיין לא נצטוו ישראל אז על חג השבועות ולא ידעו עליו, מכל מקום לאחר מכן הורגלו לקרוא לשבת שבה ניתנה התורה – "שבת שאחרי שבועות".