"כי אם תם הכסף" (מז יח)
שיעול תוקפני פרץ מגרונו.
מיתרי קולו היגעים כבר לא הביעו מחאה רמה על השימוש התכוף שנעשה בהם. בקול ענות חלושה, היה ר' זלמן נאנח ומשתעל וחוזר חלילה.
חנות הבדים שברשותו ידעה ימים קשים יותר מאלו, אך מעולם לא הייתה תקופה קשה ארוכה כל כך. זה חודשים אחדים שלא פקד את חנותו, כף רגלו לא ירדה על הקרקע, בהוראתו החד-משמעית של הדוקטור מן העיר הגדולה. הוא, הדוקטור, הבטיח, כי אם יאות זלמן לציית לכל אשר יצווה עליו, יחלים ויחזור לבריאותו המלאה, הבעיה היא רק הזמן.
בינתיים, בעודו במיטתו, התנהלה החנות כמו שהוא תיאר לעצמו שתתנהל בעשור האחרון לחייו. הוא כבר ראה עסקים כאלו. אנשים פתחו עסק בתקופת פריחתם, פיתחו אותו, רכשו קהל לקוחות נאמן, סוחרים התדפקו על מפתן דלתם, כדי להציע להם סחורה במחיר מוזל, והכל היה נראה טוב, גלגל הזמן התקדם והם נותרו מאחור, הפכו נרגנים כאשר לא הבינו הכל, והפכו לרגזנים כאשר קהל הלקוחות התמעט. בתקופה זו נוהלה חנותו לסירוגין, על ידי אמו הישישה ועל ידי בתו הבוגרת, ומן הדו"חות שהובהלו אל מיטתו, הוא הבין בדיוק מה קורה.
רעייתו סעדה אותו כל העת ומיאנה לעזבו, אך הוא שכנע אותה, כי אם לא תיאות להסכית לדבריו, רע ומר יהיה גורלם.
עוד שבועות אחדים מתקיים יריד הבדים השנתי, הוא אינו מסוגל אפילו לחשוב מה תהיינה התוצאות אם ישגר הירידה את אמו או את בתו, או גרוע מכל – את שתיהן בצוותא. "את חייבת ללכת", הפציר בה ושכנע אותה, ביודעו כי מח עסקי שוכן בקדקודה.
הוא שכח מהשיעול ומדלקת הריאות. הרופא שהגיע לביקורו השבועי הקבוע – נדחה על אתר. ימים ארוכים היה יושב-מקפץ במיטתו, ומסביר בהתלהבות את אופן התנהלות דרכי היריד. "אל תשכחי בילא, אף פעם אל תכנסי לתוך האוהל של הסוחר. תעמדי בפתח, יד אחת מחזיקה בארנק כעומדת לשלוף את הסכום, והיד השנייה מסוככת על העיניים המופנות מדי פעם כלפי הפתח, כבוחנות את מרכולתם של הסוחרים האחרים. הוא יתבלבל, אני מבטיח לך!", קרא בהתרגשות עד שאמו חשדה שכל מחלתו אינה אלא תירוץ לחופשה ארוכת-טווח…
"החמדנות שתתעורר בו למראה ידך המושטת אל הארנק, תעניק לו את ההרגשה שהוא עומד להפסיד את עסקת-חייו, הוא יסכים לסכום שתציעי בפניו, ואז, בלי לחשוב פעמיים, תוציאי את הכסף במקום וחתמי איתו על העסקה. הוא כבר ינסה להתחרט", הפטיר בחיוך, כמו היה עומד במקום ורואה את קמטי הצער הנחרשים במצחו של הסוחר הפתאי, "אבל את תעמדי על שלך: חתמנו – נקיים את העסקה!".
יותר משהפנימה את דבריו, הפנימה את העובדה – שעד שלא תאמר לו שהפנימה את דבריו הוא לא ישלח אותה לדרכה…
ותצא בילא לדרכה, בימים פקדתה בעתה מגנבים שאולי יחמדו את ממונה, ובלילות פקדוה חלומות בעתה, על הסוחר הזועם שגילה כי אשה שאינה סוחרת ולא בת של סוחרת, היתלה בו ושיטתה בו. לילה לפני היריד התערבו שני פחדיה המבעיתים זה בזה, והפכו לחלום מחריד.
בהגיע הבוקר, ניצבה בילה לפני משימת חייה.
היריד המה אדם. היא לא ידעה מי מוכר ומי קונה, מי סוחר, מי מלווה, מי לווה, מדוע כולם לוקחים את הכל ועדיין הכל נשאר באותו מקום. אישה צנועה העושה רצון בעלה היתה ביילא. אוחזת בארנקה בחזקה, צעדה בהיסוס תחת אחת הסככות ונרגעה לאחר שנכחה לדעת, כי זוג הסוחרים שניצבו מולה היו בני דודיה הראשונים.
המתח התפוגג באחת. כל חרדותיה נמוגו, פחדיה התאדו וחיש מהר היא שבה להיות היא עצמה, ביילא עקרת הבית, לא סוחרת ולא מנהלת עסקים. עוד זה מה שהיה חסר לה.
שבעה ימים של שתיקת-חרדה הופרו באחת. ביילא פצחה את פיה, והחלה לספר מדן ועד באר שבע, על החורף שקדם לחורף שגולל על זלמן את דלקת הריאות, בעוד הללו סוככים בידיהם על עיניהם ומביטים אל הרחוב… אולי תבין. ביריד אין זמן!
"ביילא", התעורר אחד מהם, "סוף סוף יריד היום, עושים עסקים!". "כן, עסקים", התעשתה ביילא, אילופו של זלמן היה כלא היה. "הנה ארנקי, מאה רובל לפניכם, תנו לי תמורתם מה שתתנו לי ואלך לדרכי".
סחבו הללו סחורה לשארת-בשרם, המריצו את משרתיהם, דירבנו את עובדיהם, העמיסו את הבדים המשובחים למעלה ואת הבדים הפחות משובחים למטה, וכאשר נארזו החבילות כדבעי, הזדרזה ביילא לפתח את קשרי ארנקה ותהום העיר מצווחתה. הכסף איננו!!!
שני בני הדודים הראשונים לא ידעו את נפשם. מחציתו הראשונה של היום עברה עליהם בשמיעת סיפוריה, עד ערבו של יום יזדקקו לשמוע את אנחותיה ולפייסה במילות כיבושין. הכל יצאו לחיפושים נרחבים, אותם הובילו שני בני הדודים, אשר לא ההינו להשלים עם העובדה כי כל הדיבורים עד כה היו לשווא ללא כל תועלת.
עודם מחפשים בקצהו המזרחי של היריד, השיגתם השמועה כי בקצהו המערבי של היריד נמצאה האבדה. חיש מהר התמלאה סככתם בהמון אדם, ובין כך ובין כך החלו להרהר בינם לבין עצמם, כי כל הסיפור גולל לעסקם פרסומת לא רעה כלל ועיקר.
כעבור דקות אחדות הגיע אל המקום יהודי נרגש, קסקט לראשו, אזור למתניו וצרור רובלים בידיו. הכל לחשו בהתרגשות, הקיפו אותו, המתינו להיווכח במחזה המרגש, יהודי מקיים מצוות השבת אבדה, מחזיר סכום הגון שמצא ביריד. שקט. הוא לא נע ולא זע.
מאן דהוא הכה באצבע צרידה, משל היה מזרז את הש"ץ שיפתח ב"ברוך", אחר דחק בו קלות, והוא נטוע על מקומו, מנענע את ראשו באיטיות לשלילה. קולות רטינה החלו בוקעים מקרב ההמון. בני הדודים החליטו כי עליהם להוכיח מנהיגות, וכמעט שעשו כן, אז הלז פצח את פיו וטען, כי הן רק אתמול היה בבית המדרש ובו שמע בשיעור, כי המאבד כסף בעיר שרובה נכרים, אשר אינם אמונים על מצוות השבת אבדה, מתייאש ממנו, ואם כן – גם אשה זו התייאשה מכספה ושוב אינו שלה. "אם צדקה רוצה היא, אשקול זאת בחיוב, לב רך לי. אמנם גם לי אשה וילדים הממתינים לפת לחם, אך בשעה שאדון עם עצמי בעניין, לא אשמוט מזכרוני את העובדה, כי אלמלא חדלונה לא הייתי זוכה באוצר".
הדיון עבר לפסים הלכתיים. זרועותיהם של הגברתנים רפו, וביניהם נדחקו תלמידי-חכמים שנקלעו ליריד והחלו תרים ודנים בעניין. זה אומר בכה וזה אומר בכה. חלפה שעה קלה, ונדמה היה, כי אם לא יופיעו במקום רבה של קובנא, הגאון הנודע רבי אלחנן ספקטור, זכר צדיק לברכה, לא יימצא פתרון מן הסבך המפותל.
והוא אכן הופיעו, במלא הדר קומתו.
- "יהודי חביב, השב לה את הכסף!".
- "כבוד הרב, היא התייאשה מהכסף!".
קולו של רבי יצחק אלחנן רעם בשבילי יריד הבדים, כמו היה עומד על דוכן הישיבה הגדולה ונושא שיעור תורני. בהניפו את ידיו הסביר למוצא ההגון ולכל מי שחפץ לשמוע, והיו הרבה כאלה: "רק מי שהממון שלו רשאי להתייאש! הכסף אינו שייך לה, הוא שייך לבעלה, היא אינה אלא שלוחתו, יכולה היא להתייאש מכאן ועד עולם, הכסף נותר שייך לבעלה, השב לו אותו כי שלו הוא".
לימים היו בני הדודים מספרים, כי בתחילתו של יום לא תיארו לעצמם, אלו חוויות יתרכזו בדוכנם בתוך מספר שעות.
ואנו לא הבאנו סיפור זה אלא בשביל זעקתו של בעל מוסר, אשר שמע את הדברים והגיב בהתרגשות: "השומעים אתם? שליח אינו רשאי להתייאש!"
במעמד הר סיני נמסר לידי בני אנוש, הפיקדון היקר ביותר שהופקד אי פעם בידם. זכינו לשליחות הנשגבה והרמה ביותר: לשמור על התורה, לקיים את מצוותיה ואת דיניה, וללמוד בה, ללמוד אותה, להבין אותה ולהגות בה.
שאלו את לומדי הדף היומי, הם יספרו לכם, כי לא הרי יום אחד כמשנהו, או בלשונם: 'יש דף ויש דף'. מסכת ברכות הייתה ללא ספק קלה יותר ממסכת שבת. הכל יודעים כי הסיפוק עצום, אבל לפעמים קשה, בוודאי, מקשיים אין להתעלם. אבל להתייאש? שליח? להתייאש?
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה".
(מתוך מאורות הדף היומי / / גליון מס' 1092)