…הוא החנה בזהירות את רכבו, ונפנה לעבר שוק ארבעת המינים המתקיים בפאתי שכונתו. הוא קיווה להתארגן בזריזות עם כל נושא הד' מינים. יחפש קצת פה ושם, ייהנה מהאווירה החגיגית, ובסוף גם ימצא משהו טוב.
הוא נכנס פנימה. עתה ראה אותם. חבורת אברכים נרגשת. הוא מכיר אותם היטב מהשטיבל. לא תמצא אותם באף שוק אחר חוץ מהשוק הזה. הם מבלים כאן כל שנה שעות ארוכות וכאילו שכחו מהעולם. אורבים בסתר לכל סוחר ומחפשים כל העת סחורה חדשה שעדיין לא שזפתה עין. מפשפשים עוד ועוד, בוררים את השופרא משופרא, עד שלאחר עמל ויזע רב הם יוצאים מאושרים ומשולהבים עם ד' מינים שעולים הון רב, הרבה מעבר ליכולתם וכיסם.
הם בחנו עכשיו ברצינות תהומית לולב גדול. רוצים לוודא שאין בו אפילו פתח כחודו של מחט, שלא יתרחב חלילה לפתחו של אולם. לפי מבטם המתוח נראה היה כי לפחות גורל חצי העולם תלוי ועומד לו על הלולב שבידם.
החגיגה הזו נראית לו מוזרה ואף מוגזמת. ברוך ה' ישנם היום הרבה אתרוגים ולולבים נעימים ומהודרים ובמחיר סביר, ואפשר לקיים בהם בשמחה את מצוות החג. לא צריך לצאת מהכלים.
הוא מכיר אישית חלק מהאברכים הללו. המקררים שלהם ריקים, בוודאי יחסית לשלו, אבל לבית הכנסת הם חייבים לבוא עם סט ד' מינים כשל גבירים אמתיים. למה?
ואם היו נוטלים את הלולב בבית בשקט? אה? ולא היו מביאים אותו בכלל לבית הכנסת? גם אז היה כל כך אכפת להם מראהו של האתרוג? נו נו. זה הדור שלנו. הכל חיצוניות ורושם.
פעם שמע משמו של דיין חשוב משפט שמצא חן בעיניו מאוד: "ההיתר עיסקה הכי מהודר", כך אמר, "שווה לרמתו של האתרוג הפשוט ביותר, שאיש לא היה מסתכל עליו". הלקח מאד הפעים אותו. לא של ההיתר עיסקה – של האתרוג. אם אתם לא עושים עסק מהיתר עיסקה – אז שלא תעשו גם עסק מהאתרוג. את מי באים כאן לרמות? את הקב"ה?
הוא נעמד בהתרסה לידם. הוא ילמד את כולם שאפשר לקחת אתרוג ברגע אחד ושום דבר לא קורה. שלח ידו לדוכן הקרוב ושלה ממנו כלאחר יד אתרוג גדול. הוא החזיק בו ממרחק ממול פניו. "נו, מה אתם אומרים עליו?" שאל בעליונות את חבורת האברכים שלידו. "בגדול הוא נראה בסדר. לא? שמן ומכובד. חגיגי ומשמח. תעזבו עכשיו פיטם לא פיטם. העיקר שבגדול האתרוג הוא אתרוג ולא לימון, הלא כך?" – כך קרא לפניהם בקול גדול ומלא ביטחון ושכנוע עצמי.
ולא ידע ולא הבחין האיש באותה שעה, כי ישנם עוד עולמות אחרים ורחוקים של חביבות מצווה שהוא כנראה עדיין אינו מכיר ויודע; וכי האתרוג והלולב פורטים שם על נימים חבויים ועדינים שהוא מעולם עוד לא זכה לשמוע ולנגן.
**
הוא הגיע לביתו ונטל את האתרוג בידו כדי להעבירו למקומו בסלון. הפעולה היתה אמורה להימשך שניות בודדות, אבל נוצר בו דחף פתאומי לראות שוב את המציאה הגדולה. בשוק היה שמח ומלא בטחון, אבל על רקע הסלון המפואר ששיפץ לא מזמן – חש לפתע לא כל כך בנוח.
האתרוג שהוציא מהקופסה נראה לפתע לא מתאים כל כך לסלון שלו. האתרוג כאילו הביט על סביבותיו בפליאה ובתימהון רב. הכל כאן מסביב ממש מושלם. הספה מהודרת ביותר, המזנון מהוקצע למופת, ורק הוא האתרוג – ככה ככה. מה פשר האפליה המוזרה? על רקע הבית הנוצץ והעדכני בלטה פשטותו של האתרוג ולא נתנה מנוח.
כה הרבה התלבט בשעתו בין סוגי הרצפות לסלון החדש. כמה חרד על ההרמוניה העדינה של הצבעים. בחנות לחומרי בניין היה מלא רצינות תהומית. חש שהוא מזדהה באמת עם מה שהוא עושה וטורח. חשובות לו מאד רצפות יפות ומדובר מבחינתו בקנייה רבת משמעות. השוק של הד' מינים לעומת זאת היה הוויה אחרת ושונה. הוא לא רואה את עצמו בשום אופן עומד ומביט בחשש אמתי על כל נקודה באתרוג. אז בשבילו חשובות הרצפות, ולאברכים הללו חשוב דווקא האתרוג. כל אחד והטעם שלו. גם הוא קנה את הסלון למען הרושם ולא לשם שמים – אז למה דווקא באתרוג זה פתאום אסור?
מותר וראוי שיהיה לו סדר נכון בחייו הכלכליים. כשם שמעולם לא היה קונה סלון ששווה כמו היתר עסקה הכי מהודר, כך לפחות עליו לנהוג גם באתרוג.
המחשבות הסעירו את לבו. הוא חזר באחת על עקבותיו. אל שוק הד' מינים הגדול והתוסס. הוא יחפש ויתאמץ עד כלות. כמו ברצפות. כמו האברכים. שלא תהא כוהנת כפונדקית. הוא מתבייש לקחת דברים שאינם מתאימים לרמה הכלכלית שלו.
כי כולם כבגד יבלו – אבל האתרוג והלולב הם נצח נצחים. הם חיים וקיימים בהווייתם הרוחנית גם לאחר שנאכלות כל מרקחות האתרוגים שבעולם. זוהרים בשיא תפארתם ויפעתם. מאירים לנצח בניקיונם, בחיבובם וביקוד כיסופם. שווים הם יותר מכל הון ומאלפי זהב וכסף.