הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
השבוע סיפר לי ידיד קרוב, כיצד ניסה לסייע לתלמידיו בעבודת התפילה.
הוא כינס את תלמידיו במשרד, וביקש מהמזכיר להראות לתלמידים בקלטת מצלמות האבטחה את אשר התרחש בשעה שבע וחצי בבוקר, בתפילת שחרית. "אני מבקש שכל אחד מכם יתמקד אך ורק בעצמו, לא באחרים", ביקש המחנך, "שכל אחד יסתכל איך הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"…
הוא בעצמו יצא מהחדר, כדי לא להביך את תלמידיו, ואיפשר לצעירים לצפות במתרחש. חלק מהתלמידים, שצפו בעצמם במסך מצלמות האבטחה, הסמיקו והחווירו. הם ראו כיצד הם חולמים, לא מרוכזים דיים, ודאי לא בצורה בה עומדים לפני ראש העירייה, לא לפני שר, וכל שכן שלא לפני יוצר הכל, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם…
● ● ●
חינוך נכון לתפילה שונה לחלוטין ממצוות חינוך למצוות אחרות. כשנחנך את הבנים או התלמידים להניח תפילין או לאכול מצה בליל הסדר, עיקר החינוך הוא בצורת מעשה המצווה עצמו. אך כשמחנכים לתפילה, אמנם צריכים לחנך מה מתפללים, מהן הלכות תפילה ועמידה לפני המלך, מתי מותר להפסיק לאמירת דברים שבקדושה, מתי עומדים ומה אומרים, אך העיקר הוא החינוך לעבודת הלב.
התפילה, כותב מרן החזון איש זיע"א (קובץ אגרות ח"א קנ"א): "היא מצוה עיונית בעיקרה, וחובת הלב, וכל שלא יצא חובתה מצד הלב לא עשה גם במעשה מאומה, שאין תפילה אלא עבודה בלבו של אדם כמו שאמרו 'לעבדו בכל לבבכם'". כדי לחנך לעבודת הלב, צריך להשקיע, לדעת כיצד נפתחים הלבבות.
תחילת החינוך לתפילה, הסביר המשגיח ד"תורה אור", הגה"צ רבי נח אורלוויק שליט"א, הוא לחנך את הצעירים שיש להם כתובת ברורה. יש להם עם מי לדבר. יש מי ששומע אותי, הקב"ה בכבודו ובעצמו. המשגיח שליט"א סיפר שרבו הגה"צ רבי צבי הירש פלדמן זצוק"ל, המשגיח דמיר בארה"ב, היה חניך קלם וסיפר שבקלם התעכבו בתפילות הימים הנוראים על המילים "אבינו מלכנו", ואת הבקשה לאחריה (למשל "שלח רפואה שלמה לחולי עמך") אמרו במהירות יותר. מה מבטא "אבינו מלכנו"? -"אבא" מאוד אוהב אותי ו"מלך" יש לו הרבה כח. זה שני מרכיבים של ביטחון. זו ההתחלה של חינוך לתפילה, שישנה כתובת ששומעים אותנו בה, מאזינים לכל מילה שלנו ומתייחסים ברצינות לכל כוונה שלנו. יש עם מי לדבר. ילד קטן יודע שיש לו אב ואם שהם הכתובת לכל צרכיו ומשאלותיו, מצוקותיו וספיקותיו, וכשהוא מתבגר – הוא אמור לדעת שהוא יכול לסמוך על אבא שבשמים.
בחובות הלבבות בשער חשבון הנפש מסביר לנו כיצד צריכה להיראות תפילה: "יעלה על ליבו, אל מי מכוון בתפילתו, ומה מבקש בה, ובמה מדבר לפני בוראו ממילות התפילה ועניינה. המילות תהיה כקליפה והעיון במילות כלב, התפילה כגוף והעיון כרוח". תפילה זה כגוף ולומר לילד רק להתפלל, רק לומר את הטקסט שכתוב בסידור זאת לא תפילה!
החובות הלבבות ממשיך וכותב: "ומן התמה שהתפילה אצלך אמונת הבורא ופקדונו כי מסר בידך עניינה ונתנה ברשותך, ואם תתפלל אותה כמו שציווה הבורא יתברך, יצאת ידי חובת האמונה". תפילה זה בינך לבין בורא עולם. ביכולתך לעמוד בתנוחה הנכונה ולומר את כל המילים, אך עיקר העבודה היא התחושה, שאתה עומד לפני מי שאמר והיה העולם, שמאזין לך, מקשיב לך באהבה גדולה ורוצה כל מילה וכוונה שלך.
● ● ●
התפילה היא עבודה קשה שבמקדש. אם כן, שומה עלינו לתת להקב"ה את כל הלב, לעשות את כל אשר בידינו כדי לכוון יותר ויותר, לא להתפלל בדיוק באותה המתכונת בה התפללנו כשלמדנו בחיידר. והנה כלי עזר לתפילה טובה, אותו למדתי מתוככי הספר "שמחתני ד' בפעלך":
כשהאדם מגיע מתוך סיפור גבורות, חכמה, או טוב מיוחד, חדש ומרענן כל יום, הוא יכול להיות שקוע בו לאורך כל התפילה, מכל הזוויות האפשריות, וכך כל חלקי התפילה כולה מתמזגים לחטיבה אחת, המתארת בעוז את המשמעות של הגלוי המרנין, הטרי והחדש, מכל פינותיו.
ניתן דוגמה: כשמתבוננים בטובה מיוחדת, שהבורא רקם לו בחסדו, כמו העיניים, למשל, ביצירת אלפיים קרניות בכל עין ועין, כעין שכבת מפות נילון, זו על זו כדי שיראה דרכן. שהן יהיו שקופות כדי שמבטו לא יטושטש, וכדי שלא יצטרך לראות את אלפי נימי הדם הזורמים בתוכן כדי להחיותן, לספק להן את חומרי התזונה, שנזקקות הן לקיומן בהם. העיניים מצוידות גם כן בכעין "ספריי", המתיז חומר נוזלי חריף מאד כל העת, בעפעפי העין, למניעת חדירות חיידקים, וקטילתם במקרה שחדרו לרשתית. יכול הוא הרוצה להתבונן בדבר הזה לחוש כמה גדול ד', איזו יצירה מדהימה הוא יצר. יצירה מזערית כל כך מחד, ומושלמת כל כך מאידך, התעסקות עם גדלים בלתי נתפסים, של מליונית המ"מ, בשליטה מוחלטת בכל תא.
הוא יכול להתבונן גם ביכלתו של האמן החכם הזה ליצור את הקרניות, את העצבים מתחתיהן, המעבירים במהירויות של עשרות קמ"ש את העצבוב מהאור, המוקרן מהחפץ בו הוא מסתכל, לשדר למוחו, וליצור תמונה שלימה של המציאות מסביב, על משמעויותיה. לצרף את כל העצבובים המגיעים ממאות מיליוני עצבים כל שניה לכדי תמונה אחת בהירה, והכל תוך כדי הליכה, כשהמראה שלפניו מתחלף כל הזמן. האם חשבנו פעם ממה מורכב גלגל העין, המאפשר לנו לראות את תכול השמים, את חיוכו המקסים של ילדנו הקטן, את ספר התורה, האוכל שאנו אוכלים, את הורינו והרחוב בו אנו מתגוררים, את התפוח והתפוז, ואת דף העיתון בו אנו קוראים כעת?
אם אנו מתבוננים ביצירה מופלאה שכזו, העין האנושית, והתפילה מתחילה מההתבוננות הזו, אזי כשנברך "ברוך אתה ד' פוקח עיוורים", כשנאמר "שיחו בכל נפלאותיו", מיד תעלה במוחנו תמונת העין הזו, ואנו ממשיכים ואומרים "גדול ד' ומהולל מאד לתבונתו אין חקר"… "הראנו ד' חסדך" – תראה לנו עוד מחסדיך המופלאים, כפי שהראית לנו עד כה, עוד ועוד.
ופתאום הוא מבין עד כמה אכן "לתבונתו אין מספר", ואותו היוצר החכם העצום, שבכוחו לכסות שמים, להשליך קרח כפתיתים, שלא יעמוד איש מפני קרתו, הגיד ליעקב את חוקיו ותורתו ולנגד עיניו, הוא ממש רואה את זה, איך שהוא עושה כל העת בו זמנית, את כל הפעולות, את כל מה שיש במכלול הזה שקרוי "טבע".
ואז ממשיך המתבונן, עוצם את עיניו לרגע ומעביר בסך את התופעות העצומות עליהן קרא ושמע, על החלל וכל צבא השמים. וכך, מתוך תחושות אלה, הוא מבקש, מתחנן: "הללו את ד' מן השמים… הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור". אתם, צבא השמים האדיר, הללו את השם יתברך. ראו נא, ראו כמה חכמה ניתנה בכם, כמה תבונה הפיקה את יצירתכם. כמה גודלכם אינו נתפס בשכל האנושי, כמה אור אתם מפיקים בכל שניה, ואיזה להבות פורצות מכם.
– – – אם ניקח בכל יום נושא אחר מרוממות חכמת יוצר הכל, ונתמקד בו, נחדש בלבבנו בכל יום הבנה והתרוממות חדשה בתפילה!!
(יתד נאמן – כסלו תשע"ח)