עובדא הווה לפני כמה שנים, בבחור חתן שנסע באוטובוס כשבוע לפני נישואיו, והנה אוזניו שומעות שהיושב בספסל שלפניו מתנה את צערו לפני ידידו היושב בסמוך לו: הידעת, מאד אוותה נפשי להיכנס לפני נישואיי לגדול פלוני שליט"א ולהתברך מפיו, אבל מה אעשה שכל ההשתדלויות שלי ושל משפחתי להיכנס שמה, עלו בתוהו.
והנה יושב לו החתן דנן ומתעוררים בו רגשי רחמנות, ומיד הקיש קלות על גבו של החתן היושב לפניו, וכה אמר: ימחל נא מר על שהנני מתערב בענייניו, אבל מה אעשה ודיבורו לא היה בהשקט כלל וכלל, ושמעתי את אשר מעיק עליו. הנה דודי הוא חתנו של אותו גדול, ועל ידו אסדר לך 'פרוטקציה' להיכנס אליו עוד השבוע…
בתוך דבריהם עלתה השיחה אודות נישואיהם, ושאלו זה לזה על זמן נישואיהם, ואמר אחד לרעהו: "אני נישא בעז"ה ביום רביעי בשבוע הבעל"ט". אמר לו חתן דנן (היושב לאחוריו): "גם זמני ביום ד'".
"והיכן?" – "בפתח תקוה".
"גם אני בפתח תקוה!" השיב רעהו. "ובאיזה אולם?"
– "באולם הנקרא 'אצולה'".
– "אף אני באצולה… לא ידעתי שיש שם שני אולמות"…
מיודענו החתן מיהר לביתו, ובבואו הביתה סיפר לאביו את אשר עבר עליו, ומיד אמר ברוב לחץ: אבי יקירי, הרי הייתי עמך באותו אולם כשבדקנוהו בטרם הזמנתו לנשואיי, וראיתי שאין שם יותר מאולם אחד, וכי ננשא שני 'חתן-כלה' באותו זמן באותו מקום?!…
האב פנה מיד להנהלת האולם, והללו אכן הודו ואמרו, כי כבר מתחילה קבעו עמו שאינם סוגרים עמו עד שיכניס אליהם את דמי הקדימה, והוא לא הכניס, ע"כ סגרו עם פלוני…
האב, שכבר עמד אחרי שליחת מאות הזמנות לא ידע את נפשו, עד שכמה עסקנים ידועים נכנסו לעניינים, וסידרו לו 'אולם' מרחק של שני רחובות משם.
בוא וראה כוחה של גמילות חסדים, כי מי ביקש מאותו חתן להתערב ולעזור לחתן שישב לפניו, והיה יכול להישאר לשבת שאנן בטח ולחשוב לעצמו: 'נו, מה בכך שהוא 'רוצה' להיכנס לגדול פלוני, שאיפות טובות יש לו ב"ה'… ואילו היה כן, היה מוצא את עצמו עורך חתונתו בפינת חצר האולם, ואולי גם משם היו מסלקים אותו… לא היטיב אפוא אלא לעצמו.
כעי"ז שמעתי לפני כמה שנים, מעשה נורא שאירע בעי"ת מאנסי יצ"ו: איש יהודי שעמד כשבוע לפני נישואי בתו הוצרך בדחיפות להלוואה גדולה. ניגש האיש אל ידידו שמכבר הימים בעודו בביהמ"ד אחר תפילת שחרית והעיז לבקש הלוואה גדולה. הלה, שאכן הכין לעצמו בביתו סכום נכבד לקראת הנישואין שעמד לערוך לבנו למזל"ט, ענהו כדרכם של מלווים: 'אה, כן, לא, אראה, איני יודע'… אבל משחזר לביתו נפתח לבו כאולם, והחליט להלוות לידידו את מלוא הסכום.
ירד לקומת הקרקע שבביתו (בייסמענט) ועיניו חשכו, כי דרכו היתה להטמין את המעות בכיס רעקיל (חליפה) ישנה התלויה בבייסמענט, ועתה הוא רואה שהרעקיל אינו תלוי על מקומו, והיה בוכה ומתאונן – 'הרעקיל איננו ואני אנה אני בא'…
עלה הביתה ושמע מבני ביתו שאך אתמול נזרק הרעקיל אחר כבוד לפח האשפה העומד בחצר הבית. לגודל הנס, באותם זמנים לא רוקנו את האשפה בשכונתו רק אחת לשבוע, מיד חיטטו באשפה ונמצא הסכום בשלימותו.
נמצא, זה האיש חשב כי הוא 'מיטיב' לרעהו בהלוואה, ולמעשה רעהו היטיב לו בכפליים, שנחשב כנותן לו נתינה הגונה – שהציל בידו את הסכום העצום.
(באר הפרשה פנחס תשע"ח)