הרב בנימין בירנצוייג
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול" (יח, יז-יח).
הקב"ה אומר לאברהם את אשר קורה בסדום, ואת כוונתו להפוך את סדום בעקבות מעשיהם הרעים של בני סדום. הקב"ה רצה שאברהם יתפלל עליהם ויעורר רחמים. והנה מתואר בהמשך הפסוקים, איך שאברהם מנסה לסנגר עליהם: "אולי ימצאו שם עשרה צדיקים ונשאת למקום בעבורם".
תמיהה גדולה מתבקשת ועולה: הרי הקב"ה ידע שאין שם עשרה צדיקים, וא"כ לא תועיל כלל תפילתו של אברהם, ומדוע בקש מאברהם להתפלל?
באור נפלא ביאר הגאון ר' ראובן קרלנשטיין בספרו 'יחי ראובן': הקב"ה אומר לאברהם: "המכסה אני מאברהם" ומיד בפסוק הבא "ואברהם היו יהיה לגוי גדול". מה זה נכנס כאן?
אלא, שבאה התורה ללמדנו, שפעמים רבות אדם מתפלל ותפילתו לא עוזרת למה שהוא רצה וביקש, אבל צריך לדעת שכל תפילה עוזרת, ואם לא עזרה לשעתה – הרי עוזרת לעתיד, ואף פעם איננו יודעים היכן תפעל כל תפילה ותפילה.
לכן אמרה התורה: אכן תפילתו של אברהם לא תועיל למנוע הפיכת סדום, אבל היא תועיל לברכת אברהם לדורות שזרעו יהיה גוי גדול.
אנשים מתפללים, רוצים לראות מיד את הישועה, ואם לא רואים מתייאשים!!! יש לדעת שתפילה אמיתית מהלב מתקבלת ופועלת, ואם לא עכשיו אז לעתיד לבנינו וצאצאינו, וה' יודע מה טוב ומתי כדאי שתפעל תפילה של כל יהודי.
><><><><><
בספר 'מעשה איש' מסופר: סיפר מר יעקב מזרחי בשם אביו, שהיה פעם בחור מישיבה בב"ב שהלך לצבא, ובהיותו שם התחבר לבחור חילוני מאחד הקיבוצים. פעם קיבלו שניהם חופש לשבת, בסיסם היה במרכז הארץ, ואמר הבחור הדתי לחברו החילוני: "מדוע תיסע כל כך רחוק עד הצפון? תבוא ותשבות אצלי!", והלה הסכים.
בשבת בבוקר אמר הבחור הדתי לחברו הקיבוצניק: "אני הולך להתפלל, בוא עמי להתפלל!", השיב לו חברו: "אמנם איני יודע מה זו תפילה, אבל אם אתה מבקש ממני אלך עמך!". בפעם הבאה הגיע שוב לשבות אצלו, והוא כבר מעצמו אמר שברצונו להתפלל, ולאט לאט החל לחזור בתשובה.
אביו של הבחור החילוני, בראותו שבנו נשמט ממנו ועומד להיות דתי, חרה לו מאד, והיות שבילדותו למד ביחד עם מרן החזו"א זצ"ל בחיידר, לכן בא אליו וטען: "החבר'ה שלך גנבו את בני!", השיב לו החזו"א: "כשגונבים ילד הולכים למשטרה!". אמר לו האב: "יודע אני לעשות דברים חמורים יותר מהמשטרה!". אמר לו החזו"א: "אז תעשה!". אמר האב בכעס ובחמת זעם: "אבריימל (כך היה כינוי שמו של החזו"א בחיידר), אתה יודע כמה דמעות שפך אבא עלי שאשאר דתי וזה לא עזר לו? גם לכם זה לא יעזור!". ואז קפץ מרן החזו"א ואמר: "דמעות אינן הולכות לריק, אם זה לא עזר לבן זה יעזור לנכד!!".
לאחר זמן התארס בעל התשובה עם בחורה כדוגמתו, והזמין את החזו"א לחתונה. אמר לו מרן שיזמין גם את אביו ויכבדו, וכמדומה שבסופו של דבר גם האב חזר בתשובה.
זה מה שכתב מרן החזו"א באגרות: "התפילה היא מטה עוז בידי כל אדם", אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה ובקשה שיוציא יהודי מפיו, שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם מחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל אם אצל זרעו אחריו, דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי.
><><><><><
בספר 'טובך יביעו' (ח"ב עמוד רפו) מובא מעשה נפלא:
בירושלים פעל גדולות ונצורות תלמיד חכם מזכה הרבים, ושמו הרב ברוך היימן, הוא סיפר כי בשעתו כיהן יהודי בשם 'זלמן ארן' כשר חינוך בממשלתו של בן גוריון, ונמנה על מעריציו הגדולים.
לאותו שר חינוך, למרות שלא היה שומר מצוות, היתה אישה מסורתית שהקפידה על הדלקת נרות בכל ערב שבת, ובשעת הדלקת נרות הייתה מתפללת על בניה שיהיו מוצלחים כמו…… בן גוריון. שהוא היה הדמות הנערצת על בעלה, שר החינוך, שסיפר תמיד על 'כוחו וגדולתו' של האיש.
לימים, לאחר שנפגש בן גוריון עם מרן החזו"א, לפגישה ההיסטורית בעניין גיוס בני הישיבות, חזר בן גוריון מהפגישה, וסיפר לחברו הטוב שר החינוך זלמן ארן, את התפעלותו מהחזון איש. הוא סיפר לשר החינוך שפגש בחזו"א, איש רוח בדמות של מלאך, דמות בעלת שיעור קומה והנהגה מיוחדת.
כשבא שר החינוך לביתו, סיפר את מה ששמע מבן גוריון על דמותו הרוממה של החזו"א, והתפעלותו המיוחדת ממנו.
שמעה זאת אשתו של שר החינוך ואמרה לעצמה, שאם בן גוריון, שהוא האיש הנערץ ביותר על בעלי, מעריץ את דמותו של החזו"א ורואה בו אישיות מיוחדת ובלתי מצויה, א"כ מדוע שאתפלל בהדלקת נרות על בני שיהיו כמו בן גוריון? אתפלל שיהיו כמו החזו"א. וכך עשתה. מאותה שבת, בכל הדלקת נרות, היתה מתפללת בדמעות על בניה שיהיו כמו החזו"א.
"אני", מספר הרב ברוך היימן, "נכדו של שר החינוך זלמן ארן, ותפילותיה של סבתי פעלו את פעולתן אף לאחר שנים רבות, וקרבוני לתורה ולמצוות ואף נתנו בידי את כח ההצלחה".