"וּלְכָל נִדְבוֹתָם" (ויקרא כ"ב, י"ח)
"היתה זו אחת הנסיעות הדרמטיות שלי לחו"ל" – משחזר באוזנינו הרה"ג רבי אלחנן וייסבורד שליט"א, שהקים את עולם התורה המופלא 'יששכר באהליך' ברחבי הארץ, בו לומדים למעלה מאלף אברכים. עליו לגייס מאות אלפי דולרים מידי חודש בחודשו, ומדי חודש מגיע הנס הפרטי שלו, שנראה כהוצאת מים מן הסלע.
"היה חסר לנו הסכום למילגת האברכים לחודשיים ימים. עמלנו רבות למצוא מישהו, שיסייע לגייס את הסכום הגדול שחסר לנו לקיומם של האברכים, ולא נראה בפתח כל מוצא אפשרי. למרות שנסעתי לחו"ל בכרטיס שמראש ננקב זמנו לאחד-עשר יום, עברו עשרה ימים ולא מצאתי דבר שיוכל לסייע בעדי למצוא פתחון יד ולב למבוקשי.
"תוך סייעתא דשמיא מיוחדת מצאתי באורח פלאי עסקן נמרץ בחו"ל, ששימש כגבאי צדקה של אחד הגבירים הנודעים, והוא תיווך בינינו שאבוא עמו לפגישה חשובה, כשהוא אומר לנו ברורות שלפי הנדמה לו, פגישה טובה זו תניב, ככל הנראה, חלק גדול מהסכום הנדרש. הוא הדריכני כיצד להצליח בפגישה המיוחלת.
"נפגשנו עם הגביר, ונראה היה שעבודת השטח שנעשתה, יש בה הכוח לקצור את פרי העמל, ולהשיג את מירב הסכום הנדרש. אך בסופו של הליך הוא נתן לי סכום קטן בלבד, שהיה רחוק מהמצופה, ואף ממה שדובר תחילה אודות פגישה זו. האכזבה היתה גדולה, ובפנייתי לאותו מתווך, תהיתי על תוצאתה של הפגישה המדוברת, שתלינו בה תקוות כה מרובות. המתווך, שחש שלא בנוח, ניסה שוב לדבר על ליבו של הגביר, ובמשך יומיים התקיים משא ומתן בניסיון להשיב את הגלגל, ולשפר את תוצאות המפגש. תחילה היה נראה שהעניין לקראת פתרון מוסכם, ואז כעבור שעה שוב מתקשר המתווך, ובפיו הבשורה המאכזבת, שנראה עתה שלא יצלח הדבר, והגביר אינו מוכן להיפגש בשנית. כך חזר הדבר על עצמו כמה פעמים, כשבכל פעם נושא אני את ליבי ליושב במרומים, שיחוס על האברכים המשוועים לכך בארץ הקודש, ויסייע בעדי להשיג את המבוקש.
"ההתנהלות היתה מוזרה בעיניי, כי הגביר היה נודע כאדם מסודר, שהליכותיו סדורות לו להפליא, וכאן באורח מוזר הייתה התנהלות שונה בתכלית. כל שעה הגיעה תשובה שונה, הטון שונה בהתאם. הדבר היה לפלא בעיניי.
"משראיתי שאינני מצליח לשנות דבר, החלטתי, בלית ברירה, לעלות על המטוס ולשוב ארצה כמעט בחוסר כל. ביושבי על כיסאי במטוס, כשבעוד רגעים אחדים המטוס ממריא חזרה ארצה, מגיע הטלפון המיוחל. המתווך מספר שהגביר נענה, וחפץ להעביר זה עתה את הסכום המדובר לחשבוני. היתה זו סייעתא דשמיא מיוחדת שחזיתי בכל ההתנהלות, שייקרה בעיניי את הנתינות הללו, שקשות הן למביאיהן, לבטח בשל גודל מעלת צדקה זו, שהיא שותפות אמת באברכים בני עליה, הממיתים עצמם באהלה של תורה יומם וליל".
בלב המטוס, לאחר הייאוש
סיפור מופלא שראוי להעלותו על נס, זוכים אנו לשמוע מבעל המעשה, אחד ממקימי עולם הישיבות לעדות המזרח בארה"ק, הג"ר מיכאל טולידאנו שליט"א, ר"מ בישיבת 'אור ברוך' בירושלים:
"בצרפת חי בשעתו יהודי אמיד ויקר בשם הרב יוסף לוי. אדם נכבד עם תודעה עמוקה ליהדות, אשר הגיע מתוניס. הוא נודע כאדם ירא שמים גדול. באותה עת הם היו שלושה אחים במשפחה.
"בעבר, הקמתי מקום תורה מפואר בצרפת, וכנכד הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל, שרומם קרן התורה בצרפת והקים מוסדות מפוארים שנקראו 'חזון ברוך', והפקידם בידי בני משפחה, עליתי ארצה להקים את משאלתו וחלומו הגדול של הסבא, להקים 'מוסדות תורה לבני עדות המזרח בארץ הקודש'. אלא שככל יהודי בעל הבנה, הוא ידע כי ללא עזרה מיוחדת מנדיבי עם, לא יהיה בידו להקים ולייסד ישיבה חדשה בארץ הקודש, שכולה על טהרת הקודש.
"באותן שנים לא הייתה ישיבה כזו מצויה כלל בארץ הקודש, והצורך היה חיוני וראשון במעלה. לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להקים ישיבה לתפארת בירושלים, ואף נמצא מגרש בפאתי בית וגן הירושלמית, כל שנדרש היה למצוא את הנדיב שיוכל להרים קרנה של תורה, בהיקף כה גדול כפי שנדרש.
"מפה לאוזן עברה השמועה, כי בצרפת קיים אותו נדיב לב, הרב יוסף לוי, ולרבי מיכאל שליט"א ידוע היה, שבידו של אותו נדיב לב יהיה, לסייע לו להקים את המגדלור התורני לתורה. אלא שכל הניסיונות לאתרו עלו בתוהו, ולמרות הניסיונות הרבים כמה פעמים להשיגו, הדבר לא צלח. אך הוא לא נרתע ונשא תפילה בפיו שה' יהיה בעזרו. לאחר כל התלאות, משראיתי כי לא צלח בידי, התלבטתי תחילה אם לנסות ולאתר עוד דרכים להגיע לאותו נדיב, שהדרך להשיגו הייתה קשה מאד, אך משראיתי כי אין הדבר עולה בידי, גמרתי אומר לשוב ארצה.
"בעודי תר אחר כרטיס לחזרה מהירה ארצה, נודע לי על טיסה מיוחדת מפריז לארץ הקודש בקבוצה ששכרה מטוס פרטי, ומשכך ביקשתי אף אני להשיג בו מקום, וב"ה הצלחתי בכך.
"בנסיעה, בעודי יושב ומהרהר בקורות אותי, זימנה ההשגחה ו'במקרה' התיישבתי לצדו של אותו נדיב לב – רבי יוסף לוי… בליבי התפללתי שהקב"ה ישים את מילותיו בפי, ואדע איך לדבר עמו בצורה מושכלת. מבלי לחשוב הרבה, אמרתי לו בטבעיות שמזה זמן רב אני מחפש אותו בהיותו גביר גדול, וחיפשתי את ההזדמנות לבקשו בקשה מיוחדת, לה נצרך אני הרבה. וכך, תוך כדי נסיעתנו, סיפרתי לו בארוכה על כל הרעיון המיוחד שגמל בליבי להקמת ישיבה גדולה, בקמפוס מפואר בארץ הקודש. הסברתי לו שעתה בדיוק אנו אמורים להתחיל, ואין לנו מי שיממן את העלות היקרה של בניית הקמפוס המפואר שעלותו גבוהה מאד…
"סופו של דבר: המשפחה כולה התגייסה לעזור ולהרים בנין גדול ומרשים… המעניין הוא שהקב"ה שילם להם עוד בחיי חיותם, וזכו לצד העושר הגדול שנפל בחלקם, שכל בניהם בעלי תורה, ואף נכדיהם מפארים כיום את היכלי הישיבות הקדושות…".
לא ליהנות מ'שכר שבת'
"פעם" – סח באוזנינו הגאון רבי ברוך נויבירט שליט"א, ראש ישיבת 'נתיבות חכמה' – "נסענו עם אבא לאחת ממדינות דרום אמריקה, לצורך גיוס כספים להחזקת הישיבות שבראשותו. בכל מקום אליו הגיעה השמועה על בואו של מחבר 'שמירת שבת כהלכתה', התקבלנו באהדה ובמאור פנים.
"באחת הקהילות, סיפר לנו אחד היהודים האמידים בתום לב, כי כדאי לנו לסור לאחת הערים הסמוכות, שם הספר 'שמירת שבת' הינו קודש קודשים ממש, והיהודים האמידים שבה, ישמחו לסייע ולעזור למחברה הדגול, שמצילם מדי שבת מאיסורי השבת.
"שמחתי על הידיעה, וביקשתי מאבא להטות את המסלול לאותה קהילה מדוברת, כפי שייעץ לנו אותו יודע דבר. הייתי בטוח שהמסע יוכתר בהצלחה, כפי שקיווינו, אך אבא היה נחרץ בדעתו – 'איננו הולכים לשם'.
"אני בתמימותי שאלתי: 'מדוע לא?'
"ואבא זצוק"ל השיב: 'אינני רוצה ליהנות מכספי 'מעשה שבת', ואם בגלל הספר ושבחו נוכל לקבל כספים רבים יותר, זהו מעשה שבת שאין לי בו חפץ ותמורה'. השבתי לאב – 'הרי אנו לא נוטלים ולו אגורה אחת בעבורנו, כל הכסף כולו קודש להחזקת תורה, ולהרבות תורה בישיבות החשובות שהוקמו על ידו'. ואבא במבטו המיוחד משיב לי בפסקנות ובנחישות: 'וכי תלמד אותי מהו לשם שמים?!'"
וכשהעיסוק כולו לשם שמים, ההתנהלות כולה אף היא בהתאם. וכך הוא ממשיך לתאר: "ידוע כמה אבא הקפיד על תפילות במנין ובזמנן הקבוע. לא היתה פעם שיצא מן הבית ולא לקח עמו את התפילין, שמא יצטרך להן. אצלו כל סעיף ותג מדברי ה'משנה ברורה' ו'שער הציון', לא היה תמרור או אמרה. זו הייתה מציאות חיים, שלא יתכן לחיות אחרת. לא פעם אירע שהגיע לשדה תעופה גדול וסואן, ונאלץ להתפלל במקום ולהניח תפילין, ניסו לסדר לו מקום שקט וראוי לתפילה, אך ללא כל מוצא, האולמות כולם היו סואנים בבני אדם, והרעש וההמולה היו מנת חלקם.
"אבא פקד להניח את התפילין בפינה שמצאנו לעצמנו, ואמר בקול בטוח וסומך: 'הרי שנינו 'וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך', אם נניח את התפילין ויראו עלינו שם ד', הם יראו ויפחדו מעמנו'. והיה הדבר לפלא. אבא רק סיים להניח את התפילין לראשו, ולפתע, ללא כל סיבה הנראית לעין, החדר כולו התרוקן, המוני בני אדם עזבו את המקום כלעומת שבאו, ויכול היה להתפלל בשלוות נפש, כהרגלו מדי בוקר בישיבת 'קול תורה' הירושלמית, אף בשדה תעופה סואן באמצע מסע ארוך, שאיש לא האמין ששייכת מציאות שכזאת כלל"…
(מסע חייהם – פסח תשע"ח, יתד נאמן)