באחת השבתות של תחילת הקיץ ניגש יהודי ת"ח המכהן כראש כולל חשוב בשכונת 'קרית יובל' בירושלים, והציג בפני הגאון רבי יצחק זילברשטיין שאלה מעניינת.
המשנה ברורה בסימן רכ"א סעיף-קטן ה', כותב: "הרואה נילוס כשהוא קטן, וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול, ושמח בראייתו – מברך שהחיינו, אף דאין לו קרקע, כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראייתו, לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראייתו, דמברך שהחיינו" וכו'.
לפי זה, שאל הת"ח, מה הדין אם אני מגיע לכנרת ורואה את המפלס שעלה בחורף האחרון בצורה משמעותית, האם גם אז צריך לברך שהחיינו כמו בנילוס?
והגאון רבי יצחק זילברשטיין השיב בשלילה. לא מברכים שהחינו על מפלס הכנרת שעלה, וזאת משתי סיבות. האחת, מפני שהנילוס היה מקור המים היחיד של מצרים, וכאשר המפלס בנילוס עלה, גרם הדבר לתועלת כבירה, וממילא גם לשמחה עצומה, לכל תושבי מצרים. משא"כ בעניינה של הכנרת, שעד לפני שהוקם 'המוביל הארצי' לא נהנו ממנה כל תושבי הארץ.
חילוק שני בין הנילוס לכנרת מתבטא בכך – אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א – שהמשנה ברורה מדבר על מקרה שהנילוס גם התרחב בשטחו, וגלש אל מעבר לממדיו הרגילים, ואילו הכנרת רק מתגבהת, אבל אינה מתרחבת (וגם ההתרחבות הנראית ליד החופים, היא בעצם חזרה לממדים הרגילים של הכנרת, אבל אי אפשר לקרוא לזה בגדר התרחבות).
וכיון שהברכות שתקנו חז"ל צריכות להיות מתאימות במדויק לתנאים שנקבעו על ידי חכמינו, ובנידון דידן התנאים אינם דומים, אין לברך שהחיינו.
(מתוך 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן גליון 332, תמוז תשע"ט)