יום שלישי ה' בכסלו תשע"ט
הבקי בלשון הקודש – האם רשאי ללמוד בחומש המתורגם לאנגלית?
כפי שלמדנו אתמול, חכמינו ז"ל התירו את כתיבת התורה שבכתב ושבעל פה, בכל לשון ובכל צורה. אולם, להיתר כתיבת התורה שבכתָב – התנ"ך – ישנן כמה הגבלות: א. יש אומרים, שספרי תנ"ך הכתובים בלשון הקודש על גבי קלף, אסור לכותבם שלא בדיו, ואסור לקוראם; ויש שמתירים.
ב. במקום שכל ישראל בקיאים בלשון הקודש, אסור לכתוב ספרי תנ"ך בלשון אחרת. (ויש שנראה מדבריו, כי אם משום 'עת לעשות לה'' הוצרכו לכתוב חלק מאחד מספרי התנ"ך בפני עצמו (ראה תקציר לאתמול) – יתכן שמותר לכותבו בלשון אחרת אף במקום כזה).
ג. יש אומרים שאף במקום שמותר לכתוב ספרי תנ"ך בלשון אחרת, לכתחילה יש לכותבם בדיו ועל הקלף; ואם אכן כותבים כך – יש לכתוב ספר שלם, ולא חלק מסֵפר בפני עצמו.
ד. הבקיאים בלשון הקודש, ראוי שלא ילמדו בספרי תנ"ך שאינם בלשון הקודש; ויש אומרים שכאשר מדובר בספרים מודפסים, אין הקורא נחשב כקורא מתוך 'כתָב', ולכן מותר לכתחילה ללמוד בהם.
וכן ספרי תנ"ך הכתובים בלשון הקודש, ניתן ללמוד בהם לכתחילה אף כשכתובים על גבי נייר, או שלא בדיו, ואין צריכים לבדוק בכל פעם אם ניתן להשיג ספר הכתוב על גבי קלף ובדיו.
[משנ"ב שלד, לב, לה ו־לט, שעה"צ לב לז, וביה"ל ד"ה בקיאים; ביאורים ומוספים דרשו, 30, 31, 37 ו־42]
ברכות מודפסות שלא נכתב בהם שם ה' – האם טעונות גניזה?
בהמשך לדיני הכתיבה עליהם למדנו אתמול והיום – נביא את דיני גניזה והוצאה מהבית בשעת שריפה בשבת, הקשורים בחלקם בדינים האמורים: א. כל ספרי הקודש, הן תורה שבכתב, והן תורה שבעל פה וברכות – ואף כשכותב בהן 'ה'', ולא שֵׁם ה' במילואו – אשר מותר לכותבם בהתאם לדינים האמורים, ואף כשלא נכתבו ביד אלא הודפסו במכונה – חובה לשומרם ולהצילם מכל נזק, ובתוֹם השימוש בהם טעונים גניזה. וכן בשעת שריפה שאירעה בשבת, חובה להוציאם מהבית, בניגוד לדברים אחרים שאינם נצרכים לשבת, שאסור להוציאם, (ראה תקציר לאתמול). ב. הצלת ספרי תנ"ך מנזק או משריפה, קודמת להצלת ספרי תורה שבעל פה.
ג. כל דבר קדושה שאסור לכותבו – וכגון ספרי תנ"ך בלשון זרה במקום שכולם בקיאים בלשון הקודש – אין להוציאו בשבת מבית שיש בו שריפה. ולדעת השולחן ערוך אינו טעון גניזה, אלא אם כן כתוב בו אחד משבעה שמותיו של השי"ת שאסור למוחקם, שהוא טעון גניזה. ויש אומרים שאף ללא שֵׁם ה' הוא טעון גניזה, (אלא שבכל מקרה אינו טעון גניזה בכלי חרס; ראה במקורות); וכן, לדעתם, בספרי תנ"ך הנ"ל – כאשר מדובר בספרים מודפסים, יש להוציאם בשעת שריפה בשבת.
[שו"ע שלד, יב, משנ"ב ל, לב, לג ו־מב, ושעה"צ ל; ביאורים ומוספים דרשו, 33-35; (וראה פמ"ג א"א קנד, ט)]
ספרי קודש שנמחק מהם הכתָב – האם טעונים גניזה?
עוד מדיני גניזת ספרי קודש, והוצאתם מהבית בשעת שריפה בשבת: א. ספרי קודש שבלו ונמחק מהם הכתָב – טעונים גניזה, אך אין מוציאים אותם מבית שיש בו שריפה בשבת. וכך הדין גם בדברי קדושה שנכתבו בכתב מטושטש ובלתי קריא כלל; וכגון מודעת פרסומת שמופיעה בה תמונה מטושטשת של דברי תורה.
ב. ספר תורה שנמחק רובו, ונשארו בו כמה מילים שלימות, אפילו מפוזרות, שכולן יחד מכילות שמונים וחמש אותיות – אמרו חכמינו ז"ל שעל ידי מספָּר אותיות אלו נותרה בו מעט מקדושת ספר תורה, משום שמספָּר זה הוא מספר אותיותיה של פסוקי 'ויהי בנסוע' שבפרשת בהעלותך, הנחשבים מבחינה מסוימת כ'סֵפר' לעצמו; ולכן יש להוציאו מבית שיש בו שריפה בשבת.
וכן ספר שלא נותרו בו שמונים וחמש אותיות, אך נותר בו אחד משבעה שמותיו של השי"ת שאסור למוחקם – יש להוציאו בשעת שריפה בשבת. ואפילו אם רק ספק הדבר אם אכן נותרו בו שמונים וחמש אותיות, או שֵׁם ה' – יש להוציאו.
ג. ספרי קודש שכתבו גויים לעצמם – ספק אם טעונים גניזה; אבל אם יש בהם אחד משבעה השֵׁמות שאסור למוחקם – טעונים גניזה. ויש שכתב שספרי תנ"ך שהדפיסום גויים לצורך עצמם אין ללמוד בהם, אבל יש לגונזם.
[שו"ע שלד, יב, משנ"ב לא, לו, לז, ושעה"צ כז ו־לה; ביאורים ומוספים דרשו, 32, 38 ו־39; רש"י שבת קטו, ב]