ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות ה ה)
ירושלים של ימי מלחמת העולם הראשונה היתה מלאה פליטים מרוסיה, חסרי קורת גג ואמצעי מחיה. את שניהם מצאו הפליטים בביתו של הגה"צ רבי זרח ברוורמן זצ"ל. הבית, ככל הדירות באותם ימים, הכיל חדר אחד ומטבחון זעיר. לעתים הסבו בו כשמונים איש לארוחה. משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, היו שוהים בבית שבועות ארוכים ולא אמר להם אדם צר לי המקום שתלונו פה. הכנסת אורחים זו עלתה בממון, ואת הממון גייס כמובן מאליו רבי זרח.
סיפר הגאון רבי מיכל מושקין זצ"ל: "פעם סרתי לביתו של רבי זרח ומצאתיו מיצר. צער של מצוה היה זה, שכן תם הכסף ומיד לאחר השבת יהיה נאלץ לסגור את בית ההארחה מחוסר לחם. צערו נגע ללבי, ומשהבחין בכך מיהר להרגיעני: אל דאגה, ר' מיכל, תשועת ה' כהרף עין.
"לאחר השבת סרתי שוב לביתו, ולתמהוני ראיתי את המוני האנשים מסבים לסעודה כדת וכרגיל. ביקשתי מר' זרח לספר לי כיצד צמחה הישועה.
"'בא ואספר לך דבר פלא', אמר לי. 'במוצאי שבת קודש בשובי מתפלת מעריב ליד הכותל המערבי כמנהגי, עברתי ליד שער יפו, והנה שמעתי קוראים בשמי. היה ליל עלטה ולא הבחנתי באדם שקרא לי, כמדומני שאיני מכירו. הוא שאל בשלומי, ואמר לי כלאחר יד: 'יש בידי צרור מעות קטנות שמסרו לי עבורכם'. מסר את הצרור ונבלע בחשכה.
"'הגעתי לביתי ופתחתי את הצרור, והנה בו שלשה עשר נפוליוני זהב. היתה הרווחה'.
"נתקיימה בו", אמר רבי מיכל, "מימרת הגמרא (בבא בתרא טו): כל הרודף אחר הצדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות בהם צדקה… רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד".
(מוסף שבת קודש פרשת בוא תשמ"ח)