שאלה: בישיבה מסוימת, בשבת קודש באמצע הסעודה גילו שיש חור בכוס שעשו בה קידוש, ונתעורר ספק האם הנקב אירע לאחר הקידוש, או שמא כבר בשעת הקידוש הכוס היתה נקובה וצריך לחזור ולקדש. מצאו הבחורים עצה – לקחו רמב"ם וקראו מתוכו את נוסח הקידוש על כוס יין, והתכוונו שאם כבר יצאו ידי קידוש תהיה קריאתם עכשיו לשם לימוד. מה באמת דין הקידוש הראשון, והאם העצה שעשו בקידוש השני מועילה להנצל מחשש ברכה לבטלה?
תשובה: מבואר במשנ"ב (סי' קפ"ג שעה"צ סקי"ד) שכוס של ברכה שיש בה נקב ועי"ז אינה מחזיקה רביעית, פסולה ומעכבת בדיעבד [ויעו"י בשבט הלוי בזה]. ויש לדון אם נוכל לסמוך שהנקב נעשה לאחר הקידוש, מכח חזקה, שהכוס היתה בחזקת שלמה. אמנם, כיון שהכוס היתה על השולחן מהקידוש ועד סוף הסעודה ולא אירעה נפילה או מכה שניתן לתלות שאז נעשה הנקב, מוכרח להיות שהנקב היה כבר לפני הקידוש.
ובדבר העצה לומר את הברכה מתוך הרמב"ם בדרך לימוד, הכרעת המשנ"ב (סי' רט"ו סקי"ד) היא שלא לומר שמות הקדושים כשלומדים את הברכות בגמרא. ובנוסף, כאשר עושים כך נמצא שקריאת הברכה מהווה הפסק לברכת הגפן שמברכים על היין.