ישראל הרשקוביץ
"כל הארוע הזה לא נמשך על פני יותר מכמה דקות, שהרגישו כמו נצח", כך אומר עד ראיה שנכח במקום, ואשר כמו רבים אחרים – חייו ניצלו בנס רק משום שהוא היה ברגע הקריסה כמה שורות מאחור. "אם הייתי מטר קדימה, אין לי שום ספק שלא הייתי מדבר עמך עכשיו".
האיש, שעדיין מתקשה לדבר גם בשל הפגיעות שספג ברגעים שבהם שכב על הארץ, או על מה שהיה נדמה לו כקרקע, בעוד שהמונים עוברים עליו ומוחצים אותו, מספר כי "אי אפשר אפילו לתאר את התחושה. צעדנו במהירות בשביל, היו שם אלפים לפני ואלפים אחרי. כולם נעו בנחשול אדיר קדימה. לפתע שמעתי צעקות, אם כי הן לא היו שונות מצעקות ששומעים בכל אירוע כזה. 'הצילו', 'אני נחנק', 'אין לי אוויר', אבל את הצעקות האלו שומעים בכל פעם שיש דחיפות, ואנו מורגלים להמשיך בהנחה שעוד רגע האנשים ישתחררו וה'פקק' יעלם.
"גם הפעם", הוא מספר, "ניסיתי אמנם לעצור, אך זה היה בלתי אפשרי. מאחור זרמו המונים שדחפו קדימה, ומה שראיתי לפני הוא שאנשים נופלים. לא הבנתי מדוע, אך רק בהמשך אגלה שהיו אלו המדריגות, שזכו לכינוי 'מדריגות המוות'. בדיוק כמו בלווית הרב וואזנר זצ"ל, גם הפעם הקריסה אירעה במדריגות. כנראה שמישהו נפל שם, ואחרים נפלו עליו. הקריסה מאחור כבר הייתה בלתי נמנעת".
האיש מספר כשבכי חונק את גרונו כי "שכבתי על גופות של אנשים. היו מתחתי ילדים, ראיתי פנים שהיו אדומות מצעקות, והן הפכו לכחולות, ולאחר מכן לחיוורות. זה היה זוועה. אנשים צעקו וצרחו, ושתי דקות לאחר מכן הם שכבו על הרצפה רמוסים אך בעיקר שותקים, כשהשקט הזה היה מפחיד יותר מכל".
"כמה דקות זה לקח? אינני יודע לתאר. לדעתי לא יותר מ-2-3 דקות, אבל הדחיפות היו בעוצמה בלתי נתפסת. אנשים עברו לי על הראש, ואילולי ניחנתי ב"ה בכוח, לא הייתי מסוגל לקום. אך למען האמת, אין לי ספק שאם הייתי מטר קדימה, שגם אני לא הייתי מצליח להתרומם. זהו מצב שבו דוחפים אותך אלפי אנשים, ומול מאסה כזו אין בן אנוש שיכול לעמוד ולעצור".
"לדעתי", הוא מסיים, "הגיע הזמן שנפנים שדחיפות, כאלו שאנו מורגלים לראות אותן מתרחשות פה ושם, אסור שיקרו. בגמרא כבר למדנו על 'פסח מעוכין', והפעם זה לא פסח אלא ל"ג בעומר, ולא אדם אחד אלא 45 איש. והכל לא קרה מקריסה, לא נפלה שום מרפסת ולא התפרקה שום טריבונה. אנשים 'פשוט' דחפו ונדחפו, והתוצאה היא טראגית ברמות שאנו אפילו לא יכולים לתפוס".
ויש לו גם מסר מצמרר: "האמת, שאיני יודע אם איני בכלל שופך דמים. אני גם דחפתי קדימה, אם כי לא היתה לי ברירה, ובשלב מסויים שכבתי על אנשים שהיו תחתי כשיתכן שבכך הצלתי את חיי על חשבונם. אני שומע עד לרגע זה את הצעקות שהלכו וגוועו, ואני בטוח שאשמע אותן כל ימי חיי".
(ישראל הרשקוביץ עיתון המודיע)