יום שלישי כ"ג בחשוון תשפ"א
האם ניתן לעשות 'עירוב תבשילין' בגבינה?
כפי שלמדנו, את 'עירוב התבשילין', יש לעשות בתבשיל ובמאפה. 'תבשיל', אין פירושו דווקא מאכל מבושל, אלא אף מאכל צלוי, כבוש, או מעושן, דינו כתבשיל לענין זה. וצריך שהמאכל יהיה ראוי לגמרי לאכילה, אך אם הוא מבושל חלקית, או צלוי חלקית, וראוי לאכילה רק בשעת הדחק, יתכן שלא ניתן להשתמש בו לעירוב.
ומאכל שהדרך לבשלו אינה בכלי על גבי האש, אלא בעירוי מים רותחים עליו בלבד – העירוי נחשב כבישול לכל דבר, וממילא, לאחר העירוי נחשב גם המאכל כתבשיל. ויש שכתב שאף 'פיסטור' נחשב כבישול לענין העירוב, ולדעתו, ניתן לעשות את העירוב במאכלי החלב התעשייתיים שבזמננו, שכולם עוברים פיסטור. ומאכל שלא עבר בישול או צלייה וכדומה, אלא הוכשר לאכילה באמצעות מליחה בלבד – כמצוי בדגים מסוימים – אינו נחשב כתבשיל לענין העירוב.
[שו"ע תקכז, ה, ומשנ"ב יג ו־יז; ביאורים ומוספים דרשו, 21, 23 ו־24]
מדוע אסור חכמינו ז"ל לאכול מאכל שהתבשל בידי גוי?
מאכל מבושל הראוי לאכילה ללא בישול – כגון תפוח עץ – ובישלוהו, הריהו נחשב כתבשיל לענין 'עירוב תבשילין'; ובלבד שנהוג לאוכלו במקום זה כתוספת לפת, ולא כארוחה בפני עצמה, (ראה תקציר לאתמול). אולם, לענין האיסור מדרבנן לאכול מאכל שהתבשל בידי גוי (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן קיג) – מאכל הראוי לאכילה ללא בישול, שהגוי בישלוֹ, אינו נחשב כתבשיל, ומותר באכילה.
וסיבת ההבדל בין שתי ההלכות היא – שבבישולי גויים, האיסור נועד למנוע קירבת דעת בין ישראל לגויים, וכאשר אין תועלת בפעולת הבישול להכשרת האוכל לאכילה, אין אכילתו גורמת לקירבה; אבל בעירוב תבשילין, הדבר תלוי ב'שֵׁם' תבשיל, ושֵׁם זה ישנו לכל מאכל מבושל. ומאכל הראוי לאכילה ללא בישול, והבישול מגרע מטעמו, יתכן שאינו נחשב כתבשיל אף לענין עירוב תבשילין.
[שו"ע תקכז, ה, ומשנ"ב יח-יט; ביאורים ומוספים דרשו, 24-25]
איזה נוזל דַי בשמונה עשרה דקות כדי להחשיב את המאכל שהוּשרה בו למבושל?
כלל כללוּ חכמינו ז"ל בכל התורה כולה: 'כבוש כמבושל'. והיינו, מאכל ששהה בתוך נוזל במשך עשרים וארבע שעות רצופות, דינו כאילו התבשל בנוזל זה. וכן כלי שהיה בתוכו נוזל במשך עשרים וארבע שעות רצופות, דינו כאילו הנוזל התבשל בתוכו, לענין 'בליעת' טעם האיסור בכלי.
כלל זה נוגע לכל איסורי המאכלים, כגון חמץ ובשר בחלב; וכן לענינים אחרים בהם נדרש בישול, וכגון 'עירוב תבשילין' – שכבישה של עשרים וארבע שעות מעניקה למאכל שֵׁם תבשיל לענין העירוב, (ראה לעיל).
ואם הנוזל הוא ה'ציר' היוצא מהבשר בשעת מליחתו, שהוא מלוח מאוד – דַי בשהייה מועטת כפי הזמן הדרוש לתחילת רתיחתו על גבי האש, כדי ליצור כבישה הנחשבת כבישול; ונחלקו הפוסקים אם משך זמן זה הוא שמונה עשרה דקות, או פחות מכך. ויש אומרים, שדין החוֹמֶץ כדין הציר המלוח.
[משנ"ב תקכז, טו; ביאורים ומוספים דרשו, 22]