יום חמישי י' בתמוז תש"פ
האם ניתן להתיר 'מוקצה' ביום טוב על ידי ייעוד במחשבה בלבד?
כפי שלמדנו, לדעת השולחן ערוך, ישנם סוגי 'מוקצה' המותרים בשבת ואסורים ביום טוב, כגון מאכלים המיועדים למכירה. אך כמובן, אם ייעדו את המוקצה לפני יום טוב לשימוש ביום טוב – מותר לכל הדעות להשתמש בו ביום טוב. בדרך כלל, ייעוד זה, ניתן לעשותו בדיבור, ואף במחשבה.
וכאשר מדובר בכמוּת גדולה שאינו אמור להשתמש בכולהּ, אין צורך לייחד חלקים מסוימים מתוך הכמוּת ולייעדם ליום טוב; למעֵט אם מדובר בבהמות או בעופות חיים – שהם מוקצה – אשר בכוונתו לשחוט אחדים מהם ביום טוב, שאז יש לייחד את אלו שרצונו לשחוט, ולייעדם ליום טוב. וראה להלן.
[שו"ע תצה, ד, ומשנ"ב יח, יט ו־כב; וראה עוד שם, ושעה"צ לז-לח; ביאורים ומוספים דרשו, 29]
במה שונה דין 'מוקצה' בפירות יבשים משאר מוקצה?
פירות שהונחו במקום מסוים לשם ייבושם, ומשעה שהחלו להתייבש אינם ראויים לאכילה, הרי הם 'מוקצה' – אף בשבת, ולכל הדעות – מאותה שעה ואילך, עד לסוף הייבוש.
ולקראת סוף הייבוש, אם חלק מהפירות כבר ראויים לאכילה – אם משום שיָבשו מעט לפני שיָבשו הפירות האחרים, ואם משום שהם ראויים במידת מה לאכילה עוד בטרם יָבשו לחלוטין – עדיין נחשבים הפירות כמוקצה, ואסורים באכילה בשבת או ביום טוב, ואף אם יוּעדו לשם כך בדיבור (ראה לעיל).
אולם, אם סימנו חלק מסוים מהם לשם אכילתו בשבת או ביום טוב, על ידי רישום ארגזי הפירות, וכדומה – החלק המסומן אינו מוקצה. וראה להלן.
[שו"ע תצה, ד, משנ"ב יח ו־כב, וביה"ל ד"ה ואין]
מה הן הסיבות לשינוי הנ"ל בדין 'מוקצה' בפירות יבשים?
כאמוּר, פירות יבשים בשלב שלקראת סוף הייבוש, אין די בייעודם באופן כללי לאכילה בשבת וביום טוב, אלא יש צורך לסמן חלק מסוים מתוכם לשם כך. וסיבות שונות ניתנו לכך:
- כיון שנעשו מוקצה באמצעוּת מעשה – כלומר, הנחתם לייבוש – אין די בייעוד של דיבור בעלמא להתירם.
- כיון שאינם יבשים לגמרי, יתכן שיימלך בדעתו ולא ישתמש באלו שייעד; אך כשמסמן אותם, ניתן להניח שכבר גמר בדעתו להשתמש בהם, ולא יחזור בו.
- כיון שחלק מהפירות יפים לאכילה, וחלקם לא, יש לחשוש שיבדוק את חלקם בשבת וביום טוב, וימצאם בלתי ראויים, ויחפש אחרים, וכן הלאה, עד שימצא את הראויים, ונמצא שטלטל את הראשונים שלא לצורך היום.
[שו"ע תצה, ד, משנ"ב יח ו־כב, ושעה"צ לא ו־לו; וראה ביה"ל ד"ה ואין]