הרב בנימין בירנצוייג שליט"א
במה חמורה אמירת פרקי אבות בשבת ת"ב, מקריאת התורה בשבת זו?
בענין האיסור ללמוד בתשעה באב, כתב הרמ"א (סימן תקנג סעי' ב): "נהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב, ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות".
וכתב המשנ"ב (ס"ק ט) שכיון שפרקי אבות הם לימוד תורה, לכך אסור בתשעה באב.
והנה מצינו שבשבת קוראים בתורה במנחה שהיא אחר חצות, ומדוע שונה דינה מלימוד פרקי אבות? ואפילו בתשעה באב עצמו, מובא (סי' תקנד סעי' ד) שמותר לקרוא את כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת "איזהו מקומן" כיון שרגילים לקרותם, וא"כ מה חומרה מיוחדת יש בלימוד הפרק השייך לאותה שבת בפרקי אבות יותר מכל אלו?
קושיא זו מובאת בט"ז (ס"ק ב), ובביאור הדבר כתב ב'בגדי ישע', ששונה הלימוד של פרקי אבות, כיון שכולו מוסר, וכל המדקדק בהם מוצא טעם וחידוש נפלא במה שרמזו חז"ל, ותהיה לו שמחה גדולה, ואינו דומה למה שקוראים בתורה שאינו אלא קריאה בעלמא [וכן פרשת הקרבנות שאינה אלא דרך קריאה] וראה בהערה הבאה.
האם מסגרת הלימוד של 'אבות ובנים' נחשבת כלימוד ברבים?
בענין האיסור ללמוד לאחר חצות היום בשבת ת"ב, הביא המשנ"ב (סי' תקנג ס"ק י) שהט"ז מפקפק מאוד על מניעת הלימוד בשבת, ומסיים שהלומד בשבת לאחר חצות לא הפסיד שכרו, והיינו אפילו כשחל תשעה באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב תשעה באב בשבת, וכתב המשנ"ב שנראה שיש לסמוך על זה, אחרי שאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילים בזה.
אכן לגבי לימוד תורה ברבים – שבת זו לאחר חצות, הורה הגרי"ש אלישיב (תורת המועדים ס"ק ה) שאף שנוקטים להלכה כדעות שמותר ללמוד בשבת זו, מכל מקום בפרהסיא אין ראוי לעשות שלא כדברי הרמ"א, ולכן אין לקיים שיעור לרבים בשבת זו, מלבד במקרה שאם יתבטל השיעור, לא ילמדו משתתפיו כלום.
והוסיף, שמסגרת לימוד 'אבות ובנים' המתקיימת בשבת לאחר חצות, אפשר לקיים כרגיל, שכיון שכל אב לומד עם בנו בפני עצמו, אין זה נחשב לימוד ברבים, ועוד, שקשה ללמוד עם ילדים רק דברים המותרים בתשעה באב, ואם לא ילמדו כרגיל, יבואו לידי ביטול תורה. והוסיף (אשרי האיש פ"ע אות ג) שמה שיש אפשרות לדחות מסגרת לימוד זאת למחרת תשעה באב, אין זו סיבה לבטל עכשיו תורה, כיון שגם ביום זה יש איסור ביטול תורה.
סדר הקבוע בישיבות או שיעור תורה לרבים, האם מותר לקיימו בשבת ת"ב לאחר חצות?
סדר לימוד הקבוע אחה"צ בישיבות, או שיעור תורה הנמסר בקביעות לאחר חצות, האם מותר לקיימם בתשעה באב שחל בשבת אחר חצות?
כבר הביא המשנ"ב (סי תקנג ס"ק י) שאף שכתב הרמ"א שאף בשבת ת"ב אין ללמוד פרקי אבות לאחר חצות היום, מכל מקום הט"ז מפקפק בזה, וכתב המשנ"ב שנראה שיש לסמוך על זה.
וכתב בשו"ת 'דברי יציב' (או"ח סי' רמא) שבלימוד קבוע, כגון לימוד לבחורים בישיבות, או בכל מקום שיש שיעור קבוע לרבים בשבת אחר הצהרים, יתכן שאף לדעת המחמירים שלא ללמוד בשבת זו לאחר חצות, מותר להמשיך את הלימודים הללו, מפני שאם יבטלום הרי זו אבילות בפרהסיא שאסורה בשבת. והוסיף, שלפי זה מה שאסר הרמ"א ללמוד פרקי אבות, היינו רק לנוהגים שלא לאומרם ברבים ביחד.
וכעין זה דעת הגר"נ קרליץ ('נחמת ישראל' עמ' קמז), והוסיף, שבמידת האפשר ראוי לקבוע את הלימוד בהלכות היום. וכן כתב הגר"ש קמינצקי (קובץ הלכות בין המצרים עמ' רפא) שיש להקל בשיעור הקבוע לרבים, הן מחמת שיש בזה משום אבלות בפרהסיא, והן מחמת שביטול תלמוד תורה של רבים הוא חמור יותר.
טעם המחמירים שלא ללמוד בשבת לאחר חצות אף שאין אבלות בשבת
טעם המנהג המובא ברמ"א, שלא ללמוד בערב תשעה באב לאחר חצות, ביאר בשו"ת 'חתם סופר' (או"ח ח"א סי' קנו) שכל מה שלומד מחצות ואילך, גם לאחר מכן מחשבתו עליו ומהרהר אודותיו בלילה, ונמצא שנכנס לאבלות תשעה באב כשהוא שמח.
והוסיף, שזה הטעם לאסור את הלימוד לאחר חצות, גם כשערב תשעה באב [או תשעה באב] חל בשבת, אף שבשבת לא נוהגים דיני האבלות ומותר אפילו בשר ויין, אלא כיון שמחמת לימוד התורה אחר חצות, תהיה לו שמחה אף בלילה שלאחר מכן, משום כך יש להימנע ממנו גם בשבת.
ואף החזו"א הלך כדעת המחמירים, וכמו שהובא בשמו ('אורחות רבינו' ח"ב עמ' קלו, תורת המועדים ס"ק ה) שאף בערב תשעה באב בשחל בשבת, אין ללמוד לאחר חצות אלא בדברים המותרים, ולכן יש ללמוד 'שנים מקרא ואחד תרגום' קודם חצות, אך בדיעבד אם לא הספיק קודם חצות, יקרא לאחר חצות [וכמו שהתירו לאבל לקרוא 'שנים מקרא ואחד תרגום' בשבת]. וכן העיד הגר"ח קנייבסקי (אורחות רבנו שם, קרא עלי מועד הערות הגר"ח אות כט), שהחזו"א לא רצה להקל לו אפילו בשבת.
משנה ברורה הלכות בית הכנסת סימן קנ"ג:
האם מותר להשאיל ספסלים מבית הכנסת לצורך שמחה משפחתית?
מנהג נפוץ הוא, שאנשים משאילים ריהוט השייך לבית הכנסת, עבור שמחה משפחתית שהם עורכים בביתם, ויש לדעת שבהלכה יש נדון לענין זה בהלכות בית הכנסת (סי' קנג סע' ז), שכתב השו"ע שבית כנסת של כרכים, שמתפללים בו גם אנשים שבאים מבחוץ ולא נמנים עם המתפללים הקבועים, אסור למוכרו, כיון שנבנה גם על דעת המתפללים האלו, ואין רשות להוציא זכות זאת מידם.
והוסיף השו"ע, שדין זה נאמר גם לגבי כל חפצי הקדושה הנמצאים בבית הכנסת, הכוללים את הבימה, הריהוט ויריעות בית הכנסת וכדו' [וה"ה שחפצי ביהכנ"ס של כפרים דינם כביהכנ"ס].
ומעתה יש לדון האם מותר להשאיל את ספסלי בית הכנסת לצורך שימוש אישי, כגון לעריכת שמחה משפחתית וכדו'?
ה'ערוך השולחן' (סי' קנד סי"ב) כתב, שמותר לעשות כן, ונחשב הדבר כאילו התנו מתחילה לקחתם, כיון שכך הוא המנהג.
ובספר 'גנזי הקודש' (פי"ג הע' ה) כתב בשם הגר"נ קרליץ, שאף על פי שבספסלים פשוטים מסתבר שמנהג העולם לקחתם לשמחות, ויכול להיות שחשוב הדבר כאילו התנו עליהם מתחילה להשתמש בהם, מ"מ ספסלים כבדים המיוחדים לבית כנסת בלבד, אי אפשר לומר שחשוב הדבר כאילו התנו עליהם, ואי אפשר לקחתם אלא אם כן התנו הדבר במפורש.
אמנם לכתחילה, כתב המשנ"ב (סי' קנד ס"ק לז) שראוי לכל אדם המתנדב דבר לבית הכנסת או הגזברים כשקונים איזה דבר, להתנות שיהיו רשאים להשתמש באותו דבר.
* נדונים הלכתיים אלו נלקטו ממשנ"ב מהדורת 'דרשו', ונכתבו על מנת לעורר לב הלומדים. להלכה יש לעיין במקורות.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב בנימין בירנצוויג, כתבו ל –