יום רביעי כ' באלול תש"פ
האם מלאכה לצורך חימום הבית או רחיצה נחשבת כמלאכת 'אוכל נפש'?
חלק מל"ט מלאכות האסורות בשבת, מותרות ביום טוב לצורך 'אוכל נפש', כפי שנאמר בתורה בנוגע ל'ימים טובים' של חג הפסח: "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". ויש אומרים שכל הנאות הגוף – כגון רחיצה, סיכה וחימום, דינן כאוכל נפש, ומותר לעשות מלאכה ביום טוב לצורכן; ויש אומרים, שרחיצה וסיכה בלבד דינן כאוכל נפש.
ולכל הדעות, המלאכות 'הוצאה' ו'הבערה', מותרות עבור כל דבר הנצרך ביום טוב, ואף אם הצורך בו מועט; שכן נאמר בהם הכלל: "מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש". ובכל מקרה, היתר עשיית מלאכה ביום טוב, בין לצורך אוכל נפש, ובין לצורך אחר, הוא רק לצורך 'השווה לכל נפש'.
[ביה"ל תקי, ח, ד"ה אפילו; שו"ע תקיא, א, משנ"ב א, ושעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 2; וראה שו"ע תקיח, א]
האם מותר להעביר ביום טוב ברשות הרבים ספר קריאה בשפה המוכרת רק לאדם אחד מתושבי הסביבה?
כאמוּר, מלאכה המותרת ביום טוב לצורך 'אוכל נפש' או לצורך אחר, מותרת רק לצורך 'השווה לכל נפש'. והיינו, שהדבר שעבורו נעשית המלאכה, הוא דבר הראוי ומתאים לכל אדם, ולא דבר שצורכים אותו אנשים מפונקים בלבד; בעלי טבע מסוים בלבד, כגון אסטניסים; או אנשים במצב מסוים בלבד, כגון חולים.
עם זאת, אכילת מאכל חריף שרק מעטים מסוגלים לאוכלו, או קריאת ספר הכתוב בשפה שרק מעטים בקיאים בה, נחשבות כשוות לכל נפש, משום שהנאות האכילה והקריאה בעיקרן, הן שוות לכל נפש. וכמו כן, בנוגע לחימום בית במזג אוויר שאינו קר במיוחד – יש שאוסרים לעשות מלאכה לצורכו, משום שרק אנשים מפונקים זקוקים לחימום במצב כזה, ואין זה דבר השווה לכל נפש; אך המנהג להקל, משום שהנאת החימום בעיקרה היא שווה לכל נפש.
[שו"ע תקיא, א, ומשנ"ב ד, ה ו־ו; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
איזה איסור התירו חכמים מפני כבודם של אורחים?
כאמוּר, מלאכת 'הוצאה' מותרת ביום טוב לכל צורך שהוא מצורכי היום. אולם, על מנת למנוע נשיאת משאות באופן הנראה כ'עובדין דחול', דהיינו שנראה כאילו נושא משא לצורך ימות החול, וזלזול בקדושת יום טוב; אסרו חכמינו ז"ל להרבות בכמוּת המשא, וכן ציוו לשנות את צורת הנשיאה מהצורה המקובלת בימות החול, בכל דבר כפי עניינו.
והלכות אלו, הן רק לכתחילה, ולכן, מי שאין באפשרותו לנהוג כפי פרטיהן – וכגון שאין ברשותו את האמצעים לנשיאת המשא בצורה השונה מהרגיל – רשאי לשאת את המשאות כרגיל. וכן מי שבאו אורחים לביתו, ועליו למהר ולהביא מאכלים עבורם, ולצורך כך עליו להרבות במשא, ולשאתו כרגיל – רשאי לעשות כן, מפני כבוד האורחים. וכמו כן, הלכות אלו, נוהגות רק ברחוב העיר, ולא בחצר הבית, וכל שכן בתוך הבית.
[שו"ע תקי, ח-יא, משנ"ב כח, כט, ל, לא, לב, לד ו־לה, ושעה"צ לג; ביאורים ומוספים דרשו, 40]