יום ראשון א' באלול תשע"ח
האם מותר לנער מפה עם פירורים במקום שיש רוח?
אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת 'הזורה'. הזרייה נעשית לאחר הדישה, בעזרת הרוח; דהיינו, שבזמן שנשבה רוח היו זורקים את התערובת של גרגירי התבואה והפסולת לאוויר, והרוח נשאה את הפסולת הקלה, בעוד הגרגירים, הכבדים יותר, נפלו על הקרקע במקום הזרייה.
ובירושלמי אמרו שפיזור של כל דבר בעזרת הרוח, אסור משום מלאכת הזורה, אף כשאין בכך הפרדה של פסולת; וכן פסק הרמ"א. ולפי זה אסור, לדוגמה, לנער מפה עם פירורים במקום שנושבת בו רוח. ויש מהאחרונים שהקלו בדבר; ובמשנה ברורה כתב: "ולא ראינו מי שחושש לזה". ולכן, מותר לשפוך מים לאוויר, אף כשהרוח מפזרתם; ומותר לרסס תרסיס להפצת ריח טוב, וכיוצא בזה. ויש מהאחרונים שפירשו את כוונת הירושלמי עצמו באופן אחר.
[שו"ע שיט, יז, משנ"ב סז, וביה"ל ד"ה מפזר; ביאורים ומוספים דרשו, 70; וראה עוד שם]
איזה משקה אסור לשתות בשבת?
סחיטת פירות, אסורה בשבת משום איסור 'מפרק', שהוא תולדה של מלאכת 'הדש'. יש שהסחיטה אסורה מן התורה, ויש שאסורה מדרבנן. וגזרו חכמינו ז"ל שלא לשתות משקה שיצא מהפרי בשבת עצמהּ, אף אם הפרי נסחט מאליו ולא בידי אדם, מחשש שאם יהיה מותר בשתייה, יכשלו בסחיטתו 'בידים' על מנת לשתותו.
וחילקו חז"ל בין סוגים שונים של פירות: זיתים וענבים, אשר רובם מיועדים לסחיטה, לייצור שמן ויין – אסור בכל אופן לשתות את המשקה היוצא מהם. ופירות שרובם מיועדים לאכילה – אם הביאם לביתו על מנת לסוחטם, או שהביאם לביתו ללא כוונה ברורה, אסור לשתות את המשקה שיצא מהם בשבת; אך אם הביאם לביתו על מנת לאוכלם, מותר לשתותו.
[שו"ע שכ, א, ומשנ"ב א, ג ו־ו; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
האם מותר לשתות מיץ שהצטבר בתחתית צלחת של סלט פירות?
בהמשך לאמוּר: נחלקו הפוסקים בנוגע לפירות הדר – תפוזים, אשכוליות, ודומיהם – אם בזמננו, שדרך רבים לסוחטם, דינם כזיתים וענבים, או שדינם כפירות שרובם מיועדים לאכילה. וכן נחלקו בנוגע לאכילת אשכולית – אם מותר לאוכלה בעזרת כפית, כאשר תוך כדי לחיצת הכפית על בשר הפרי נסחט הפרי.
וסלט פירות הדר שיצא ממנו מיץ והצטבר בתחתית הצלחת – מותר לכל הדעות לשתות את המיץ בשעת האכילה, כיון שהוא טפל לפירות עצמם ונחשב כחלק מהאוכל, ולא כמשקה; אך אם נותר מיץ בצלחת לאחר גמר האכילה – תלוי הדבר המחלוקת הנ"ל: לדעת הסוברים שדין פירות הדר כזיתים וענבים, אסור לשתותו, ולדעת הסוברים שדינם כפירות שרובם מיועדים לאכילה, מותר לשתותו.
[ביאורים ומוספים דרשו שכ, 2 ו־4; וראה שו"ע שם, ו]