השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן רט"ו סעיף ג'
- עניית אמן אחר הברכות -
חיוב עניית אמן על ברכת חבירו | קטן המתלמד לברך, האם עונים אחריו? | לומד גמ' ומוזכר בה שם שמים באיזה אופן מותר להזכירו? | איסור ברכה לבטלה הוא דאו' או דרבנן? | מה נחשב לברכה שאינה צריכה? | מסופק האם בירך, כיצד ינהג? | כאשר יש לו ספק ספיקא המצריכו לברך, האם יברך?
כאשר אדם שומע את חברו מתפלל ומברך ברכה, יש עליו חיוב לענות אמן על ברכתו של חבירו, המקור לכך הוא מהגמ' יומא לז. שדורשת מהפסוק "כי שם ה' אקרא" משה אמר לישראל בשעה שאני מזכיר שם ה', "הבו גודל לאלקינו" ע"י עניית אמן, וא"צ שישמע כל הברכה, אלא מספיק ששומע הזכרת השם וסיום הברכה, ויש מי שאומר שמספיק ששומע את סיום הברכה לבד, והמ"ב מביא מהחיי אדם שאם הוא יודע איזה ברכה מברך חברו, א"צ לשמוע כלל את הברכה אלא מספיק שהוא יודע מתי הוא מסיים שיענה אמן על ברכתו של חברו, ובתנאי שהברכה יוצאת מפי ישראל כשר, לא מכותי, לא מאפיקורס, ולא מקטן, וברכת עכו"ם עונים אחריה אמן כיוון שבשעה שהוא מברך ומזכיר את השם אינו מתכוון לע"ז, אבל כותי ואפיקורס הם יותר גרועים.
כל מה שלא עונים אמן על ברכת קטן, זה דווקא כשהקטן מברך כדי להתלמד, אבל כשמברך קודם עשיית מצווה, או קודם אכילה, עונים אחריו אמן, אבל קטן שלומד בבית רבו איך לברך, ולצורך כך מותר לקטן וכן למלמד, להזכיר שם שמים, בכ"א כיוון שאין זה נחשב לברכה, לא עונים אמן.
המ"ב אומר, שכאשר לומדים בגמ' ומגיעים הזכרת שם שמים, אסור להזכיר ש"ש, אא"כ מדובר בפסוקים שמותר לקוראם עם שם שמים.
סעיף ד'
הדבר החמור ביותר הוא להזכיר ש"ש לבטלה, והעובר על כך, עובר על איסור דאורייתא.
כאשר אדם מברך ברכה לבטלה, מצד אחד בירך ללא צורך, מצד שני הזכיר שם השם דרך כבוד ושבח, נח' הפוסקים, שיטת הרמב"ם שגם בזה יש איסור דאו' של "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", דעת שאר הראשונים שהפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא ויש בזה רק איסור דרבנן.
ישנם כמה אופנים מה נחשב לברכה שאינה צריכה:
א. אדם שמברך סתם, הדבר חמור מאוד ונח' הראשונים אם מזה דאו' או דרבנן.
ב. בירך המוציא על פת והתיישב לסעודה, ברכת המוציא פוטרת המאכלים שבסעודה, ואם חוזר ומברך על מאכלים שהגישו לפניו בתוך הסעודה אע"פ שנפטרו כבר בברכת הפת, זה ברכה שאינה צריכה.
אופן נוסף בזה, אדם שמתכונן ליטל ידיים לפת, ויפטור בזה את כל המאכלים המונחים לפניו על השולחן, ולפני שנוטל ידיים, מברך על אחד מן המאכלים, זה קל יותר, אבל זה ג"כ ברכה שאינה צריכה.
אדם המסופק אם בירך או לא, אם הברכה היא מדאו' יחזור ויברך, ואם הברכה מדרבנן, לא חוזר כי ספיקא דרבנן לקולא.
אדם שיש לו ספק ספיקא שמצריך אותו לברך, כגון, אכל מאכל ספק כשיעור ספק אם אינו כשיעור, גם אם זה לא כשיעור אולי זה ברייה ויש צד לומר שמברכים על זה ברכה אחרונה, נמצא שיש ב' ספיקות להצריך אותו ברכה אחרונה, לא יברך, כי צריך יותר וודאות כדי שיהיה ניתן לברך ברכה.