בכלל ב' מהלכות לשון הרע סעיף ג' מביא ה'חפץ חיים' את הדעות הסוברות שלשון הרע שנאמר בפני שלושה אנשים ('באפי תלתא') מותר לשומעים לספר את הדבר הלאה, וזאת רק בדרך אקראי, ולא שיתכוונו לפרסם את הדבר ולגלותו. בהמשך בסעיף ד' הוא מוסיף, כי רק למי ששמע בעצמו מהמספר הראשון (שסיפר בפני שלושה) מותר, אך לא למי ששמע ממנו. אלא אם כן כבר התפרסם הדבר ונודע לכל (שאז מותר לו לספר – וגם כאן רק בדרך אקראי, כנ"ל).
בביאורים ומוספים מביאים, כי לקמן כותב החפץ חיים הן לגבי ההיתר של 'באפי תלתא' והן לגבי ההיתר של 'דבר מפורסם', כי כמעט לא מצוי שיתקיימו כל התנאים להיתר. ויש שכתבו עוד (לחפץ בחיים שם סי' יד), שתלמיד חכם ירא אלוקים ראוי לו להיזהר אף באופן זה שהדבר מפורסם, שלא לדבר גנאי על אחר, וכמבואר ברמב"ם (פיהמ"ש עדיות פ"ח מ"ז) על שאמרו שם במשנה שמשפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע, ומשפחה אחרת פסולה היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע, וכתב הרמב"ם שם, שיש להתבונן היאך בורחים חכמים מלשון הרע, שאע"פ שהיו יודעים על שתי המשפחות [כלומר שהיה הדבר מפורסם], מכל מקום לא הזכירו רק את שמה של הכשרה, אבל את שמה של הפסולה לא פרסמו במשנה.
והביאו (שם) מספר שירת דבורה מעשה מהחפץ חיים, שכתב בתשובה לגר"ש שטרנבוך (אבי הגר"מ שטרנבוך) ששאלו אם מותר לו לדבר עם אשתו על פלוני שיצאו עליו רינונים, באשר הדברים ידועים כבר לכל אחד מהם, ולא יספרו אותם לאיש זולתם, ורוצים לדבר על כך כדי שתתברר להם התמונה בשלמות, וכתב להם הח"ח 'שימנעו מלשוחח אף על דבר הידוע לשניהם, ושמץ עוולה לא תימצא בשפתותיהם'.
ולספר דבר שאינו מפורסם, אך השומע כבר שמע זאת מאחר – כתב ה'חפץ חיים' לקמן שגם המספר השני עובר על איסור לשון הרע, כיון שהתורה אסרה את עצם סיפור הגנות על האחר, וגם יתקבלו הדברים יותר אצל השומע כששני אנשים מספרים גנאי על פלוני. ואף לפי דעת הרמב"ם שהתיר בדבר שנאמר באפי תלתא, הרי כל שכוונתו לגנותו בזה ולהעביר את הקול, אין היתר של אפי תלתא, ואם כן כשכוונת המספר השני להחזיק את הגנות בפני השומע ולגנותו בזה יותר, אסור.