יום ראשון ל' בניסן תשע"ח
מהי הסיבה שאסור לומר לגוי בשבת לעשות מלאכה במוצאי שבת?
חכמינו ז"ל אסרו לומר לגוי לעשות בשבת דבר האסור לישראל, ואף דבר שאיסורו מדרבנן, כגון דבר האסור משום 'עובדין דחוֹל', או דבר שאסור ישראל לעסוק בו משום 'ממצוא חפצך' (ראה להלן). וכך הדין בכל איסורי תורה, שאסור לומר לגוי לעשותם. ולכן אסור אף בימות החוֹל לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת. ובשבת עצמה – יש איסור נוסף באמירה זו, על פי הכתוב 'ממצוא חפצך', שדרשוהו חכמים – חפציך אסורים, כלומר, שאסור לישראל לעסוק בכל ענין הנוגע לדברים שאסור לעשותם בשבת; ומסיבה זו, בשבת עצמה אסור לומר לגוי (או ליהודי) לעשות מלאכה אף כשאומר לו לעשותה בחוֹל. ודבר שאינו אסור מן הדין, אלא משום מנהג או חוּמרה – אין בו איסור 'אמירה לגוי'.
[שו"ע שו, ב, ומשנ"ב ז-ט; ביאורים ומוספים דרשו, 9]
באיזה מקרה מותר לרמוז לגוי לעשות מלאכה בשבת?
אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת – אסורה גם בדרך רמז, ואף בתנועת יד וכדומה. אולם, מלאכה שההנאה ממנה אינה 'חיובית', כגון כיבוי אור, וכן מלאכה שאין בה הנאה 'גמורה', אלא רק תוספת הנאה, וכגון הדלקת אור נוסף במקום שיש בו אור – מותרת בדרך רמז. אך יש הבדל בין אמירה לגוי בשבת עצמה לעשות מלאכות אלו בשבת, שמותרת רק כשהרֶמז בא בצורת 'סיפור', כגון רמז לכיבוי האור באמירת: "ביתי מוּאָר"; לבין אמירה לגוי בחוֹל לעשותן בשבת – שמותרת אף ברמז הבא בצורת ציווי: "מדוע לא הדלקת בשבת שעברה את האור?". ויש אומרים שאם המלאכה נעשית בביתו של ישראל או בחפציו, אסור כל רמז שהוא אף במלאכות אלו, ואף אסור להנות מהן, כדין כל מלאכה שעשאהּ גוי בשבת עבור ישראל.
[שו"ע שו, ב, משנ"ב י-יא, וביה"ל ד"ה ואפילו; ביאורים ומוספים דרשו, 12-15; וראה שם עוד]
האם מותר לספר לילדים סיפורי חולין בשבת?
נאמר בספר ישעיהו: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ... וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". ודרשו חכמינו ז"ל: "ודבר דבר - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", כלומר שלא ידבר האדם בשבת על דברים האסורים בשבת, בין מדאורייתא ובין מדרבנן, אשר עתיד לעשותם בימי החוֹל. וכן מסיבה זו אסור להרבות בשיחה בטֵלה בשבת, אף כאשר אין בה איזכור של עשיית מלאכה או עסקי חולין. ומי שמתענג בסיפור חידושים ומאורעות – מותר לו להרבות בכך; ויתכן שמותר אף כשהוא עצמו אינו נהנה מהם, אך נהנה לספרם לילדיו מפני שהם מתענגים עליהם, וכדומה. ובכל מקרה, רצוי למעט בדברי חולין מפני קדושת השבת; ולאנשים ראוי למעט בהם בלאו הכי – משום ביטול תורה. ודיבור בענינים הגורמים צער, אסור.
[שו"ע שז, ומשנ"ב א-ו]