בסעיפים ט' וי' (כלל ד' מהלכות לשון הרע) הנלמדים היום ב'חפץ חיים', כותב רבנו על האיסור לגנות את חברו ולספר על מידות מגונות שיש בו, ואפילו אם רואה עליו שהורגל מידות אלו ואין לבו מר עליהן כלל, וזאת כפי שכתב לעיל, שבדבר שאדם לא יודע את חומר איסורו, לא יצא בזה מכלל 'עמיתך', אפילו עושה זאת במזיד – "ובאמת אנו רואין בחוש לכמה אנשים ואפילו מבעלי תורה שאין מחזיקין המדות הרעות האלו לאיסור גדול כל כך, כמו שהם על פי אמת" וכו'.
ועם זאת, כותב רבנו, כי במקרים אלו "נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו". שכן העיקר מה שהזהירה התורה מלספר לשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כוונתנו לבזות את חברו ולשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט שמותר, ואף יש בזה מצוה. אמנם באופן זה עליו להסביר לשומע מדוע הוא מספר לו בגנות חברו, כדי שלא יטעה לחשוב שמותר לדבר לשון הרע.
בביאורים ומוספים מציינים כי מדברי הח"ח כאן שכתב "לספר לבנו או לתלמידיו", משמע לכאורה שדין זה הוא רק באב לבנו או רב לתלמידו, וכן משמעות דברי הספר חסידים [אות תרל"ב שהביאו בבאמ"ח ס"ק מא] שכתב "אדם שמספר רע על בני אדם, אל תכריעהו, אלא הרב מספר לתלמידיו כדי שלא יעשו כן". אכן, מהמשך דברי הח"ח שכתב 'שאם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמוד ממעשיו', יש שהוכיחו (עלי באר) שמשמע שהיתר זה נאמר גם בשאר בני אדם.
עוד מביאים שם, לגבי אדם הנחשב כתלמיד חכם, האם מותר לספר על אופיו ומידותיו או שיש בו דעות פסולות בהשקפה וכדומה – החזו"א (קובץ אגרות ח"ב קלג) כתב שמותר ואין בכך משום לשון הרע, שכשם שמותר לספר לשון הרע על איזה אומן באומנותו אם אדם מברר עליו לצורך, כל שכן שמותר לספר על הנחשב כגדול בתורה אם יש בו איזה פגם, ולהודיע על כך למחזיקים בתורה, כי "ראוי למחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיים האמיתי וכו', כי הידיעה של חכמי הדור ליבם ומידתם, הן הן גופי תורה". אך הוסיף, שמכל מקום נדרשת בזה זהירות רבה, כי אם ישנה קצת את הדבר אפילו בקוצו של יו"ד, נמצא מוציא שם רע על תלמיד חכם [וראה בספר תורת הלשון (עמ' 90) שכתב, שרבים טועים בדברי החזו"א להתיר לדבר בגנותם של רבנים בגלל השקפתם וכדו', גם כשאין בזה צורך ממשי, ולא התיר החזו"א אלא כשיש בזה צורך ממשי, שלא יסתמכו על הוראותיהם והשקפתם]. וראה בחוט שני (שמירת הלשון עמ' שלח), שאין לומר שעניני השקפה הם רק הפסד קטן, ואין להתיר משום זה לשון הרע לתועלת, כי כל עניני השקפה נחשבים כדבר גדול.
ולספר לבחור שעומד לקבוע חברותא עם בחור שמוחו חלש, דעת הגר"ח קניבסקי (בקש שלום עמ' לא) שהוא בכלל דברי החזו"א ומותר הדבר, וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שם עמ' שעב) שמותר לספר לו שאינו כשרוני, שהרי זה לתועלת.