יום ראשון ט"ז בתשרי תשפ"א
האם מותר לנסוע במוצאי שבת באוטובוס שיצא לדרכו בשבת?
גוי שעשה מלאכה בשבת עבור עצמו – מותר לישראל ליהנות ממנה בשבת; ואם עשאהּ עבור ישראל, אסור ליהנות ממנה עד שיחלוף לאחר השבת זמן המספיק לעשיית מלאכה זו, המכוּנה 'כדי שיֵעשה'. וישראל שעשה מלאכה בשבת במזיד, אסור ליהנות ממנה בשבת, אבל במוצאי שבת מותר ליהנות ממנה מיד.
ובנוגע לישראל שאינו שומר תורה ומצוות, שעשה מלאכה דאורייתא עבור עצמו, או עבור ישראל – ישנן דעות שונות בפוסקים, האם דינו כגוי, או כישראל. ובהקשר זה, דנים הפוסקים בנוגע לנסיעה במוצאי שבת באוטובוס הנהוג בידי ישראל מחלל שבת, אשר יצא לדרכו בשבת; ולמעשה – יש שאוסרים לנסוע בו; יש אומרים שאף אם הדבר מותר, יש בו משום ביזוי כבוד השבת; ויש שמתירים בשעת הדחק.
[שו"ע תקטו, א, ומשנ"ב יג; ביאורים ומוספים דרשו, 30 ו־34]
היֶלד פחד מאביו והכניס את התקע בשבת...
שוטה או קטן שעשו מלאכה בשבת – אם עשאוהָ לצורך עצמם, מותר ליהנות ממנה אף בשבת; ואם עשאוה לצורך ישראל אחֵר – אסור ליהנות ממנה בשבת, וכן לאחר השבת עד 'כדי שיֵעשה', (ראה לעיל). ואף אם הקטן יודע שאביו זקוק למלאכה פלונית – אם עשה את המלאכה לצורך עצמו, מותר ליהנות ממנה.
ומעשה ביֶלד שאביו ביקש ממנו להכניס את השקע של ה'פלטה' החשמלית לתקע בערב שבת, ושכח לעשות כן, ונזכר בשבת, ומתוך פחדו מאביו, הכניס הילד את התקע בשבת באֵין רואים. ונחלקו הפוסקים: יש שהורה שהרי זה כאילו עשה את המלאכה לצורך עצמו, כדי להינצל מכעסו של אביו; ויש אומרים שכיון שאין בו דעת, ועשה כן מחמת ציוויו של אביו, הרי זה נחשב שעשאהּ לצורך אביו.
[ביאורים ומוספים דרשו תקטו, 30; בהרחבה ע"פ המקור]
באיזה מקרה מותר לבעל הבית לאוכל מאכל מסוים רק מפני כבודם של האורחים?
כפי שלמדנו, הפוסקים נחלקו בנוגע לממלאכה שעשה גוי ביום טוב ראשון, אם מותר ליהנות ממנה ב'יום טוב שני של גלויות' לאחר 'כדי שיֵעשה' (ראה לעיל), אילו היה זה יום חוֹל, וכן דעת השולחן ערוך; או שאסור ליהנות ממנה במשך כל יום טוב שני, עד 'כדי שיֵעשה' בחוֹל, לאחר יום טוב שני, וכן דעת הרמ"א.
ואף לדעת הרמ"א, במקרים מסוימים, ניתן להקל בכך לאֵלו שהמלאכה לא נעשתה עבורם, לאחר 'כדי שיֵעשה' ביום טוב שני. ובמקרה שהמלאכה שנעשתה קשורה בהכנת מאכל מסוים, והאדם שעבורו נעשתה המלאכה הזמין לסעודת יום טוב אורחים מעיר אחרת, או שלאחר שהמלאכה נעשתה הזמין אורחים מאותה העיר, ויש צורך במאכל זה לסעודתם – רשאים האורחים לאכול, ורשאי אף בעל הבית לאכול עמהם, מפני כבודם.
[שו"ע תקטו, א, ומשנ"ב י-יב]