מה החילוק בין ארץ ישראל לבין חו"ל בעניין כתישת הריפות ביו"ט? • באיזה תנאי מותר לחתוך ירקות דק דק ביו"ט? • ובאיזה אופן מותר למדוד תבלין ביום טוב לצורך הנחתו בתבשיל? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תק"ד סעיפים ג'– ד' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
כשם שמבואר בסעיף א', שאסור לטחון פלפלים ברחיים שלהם, או משום עובדין דחול או משום טוחן, כך אסור לכתוש את הריפות במכתשת גדולה, אלא במכתשת קטנה, ואם כתש אותם, אסור לאוכלם, וכיוון שאיננו בקיאים היום להבדיל בין מכתשת קטנה המותרת, לבין מכתשת קטנה האסורה, יש לאסור הכל, אבל הבה"ל מביא בשם הפר"ח, שאנחנו בקיאים בזה, ולכן, כל מכתשת שלא רגילים לכתוש בה בימות השנה, מותר לכתוש בה ביו"ט.
בארץ ישראל אסור לכתוש גם בקטנה, ויש בזה כמה פירושים, יש מפרשים, שהטעם שאסרו בא"י הוא משום שהיו רגילים להחזיק עבדים, והם מזלזלים בזה, כיוון שהם כותשים כמו בימות החול, ואומרים שכתשו במכתשת קטנה, לכן אסרו חכמים לגמרי, וא"כ בזמננו הדבר תלוי, דהיינו, היכן שמחזיקים עבדים, אסור וכנ"ל, ויש שכתבו, שטעם האיסור בא"י הוא, משום שבא"י בחיטים היו משובחים, ואינם מתקלקלים, ולא נשתנה מראיתם אם יכתשם מערב יו"ט, ולכן לא התירו להם חכמים לכתוש ביו"ט, ולפי טעם זה, הוא הדין בכל מקום שהחיטים טובים ואינם נפגמים אם יכתשו אותם מלפני יו"ט, שאסור, ויש שכתבו טעם שלישי, והוא, שבבבל היו רגילים לאכול תמיד דייסה, וכיוון שהיו צורך מרובה לזה, לא היו כותשים במכתשות קטנות, ולכן כשכותש ביו"ט במכתשת קטנה, זה שינוי, אבל בא"י שלא היו רגילים בזה גם בימות החול, מצוי שכותשים במכתשת קטנה, ואין בזה שום שינוי ולכן אסור, ויש להחמיר ככל הטעמים.
אומר הרמ"א, מותר לטחון גבינה בכלי הנקרא 'מורג חרוץ', והמ"ב אומר, שאין בזה בעיה של עובדין שחול כמו בפלפלים שאסור, אבל צריך לטחון בשינוי, וכמו בטחינת מלח, שמכיוון שאינו מפיג טעמו אם היו טוחנים אותו ביו"ט, ממילא אסור לטחון אותו כדרכו אלא בשינוי, כך טחינת הגבינה צריכה להיעשות בשינוי, וכן מותר לטחון מצות בכלי המיוחד להם, ואפילו ללא שינוי כלל, משום שאין טחינה באוכלים, ומכיוון שהמצות היו טחונים פעם בהיותם קמח, אין בזה איסור טוחן, ובכ"ז, לאחר הטחינה יזהר שלא יברור פירורי מצות שלא נכתשו עדיין היטב מתוך הקמח ואפילו ביד, משום שזה כמו ברירת פסולת מתוך אוכל שאסור גם ביו"ט לפי שיטה אחת, אבל מותר להוציא את הפירורים עם מעט קמח שבזה אין חשש ברירה, שהרי אינו בורר את הפסולת מהאוכל, אלא מפריד אוכל מאוכל אלא שבאוכל אחד יש גם פסולת. (הבה"ל מביא בשם הפוסקים שמקשים מסימן תק"י, שמבואר שם, שמותר לברור ביו"ט כדרכו, משמע אפילו פסולת מתוך אוכל ? ומביא המ"ב כמה תירוצים, ומביא בשם הט"ז, שמה שהתירו בסימן ק"י, זה רק לסעודה שהוא צריך, אבל האחרונים דחו את דבריו, והמג"א הביא תירוץ נוסף, שיש מחמירים ע"פ אלו המחמירים, שאסור לברור צרור וקיסם ביד, אבל גם תירוץ זה אינו ברור היטב, משום שכתוב בסימן תק"י, שבורר ביו"ט מותר, ומביא הבה"ל תירוץ נוסף, שיש אומרים שרק קטניות התירו לברור, משום שאין הדרך לברור קטניות לימים הרבה, משא"כ שאר תבואה וקמחים שהדרך להכינם לימים הרבה, אסור, אבל לפי תירוץ זה, א"כ בנידון שלנו שבורר פירורי מצות, לכאורה כיוון שלא מכינים את זה לימים הרבה, זה מותר, ומדוע מהרי"ל אוסר זאת, ומביא בשם החיי אדם, שלכן אסור לברור צרור וקיסם שנפלו, משום שהדרך היא לברור אותם ביד, וממילא זה דרך ברירתו, ולפי"ז, גם פירור מצה בקמח זה גם דרך ברירתו, ואסור, ומ"מ נשאר הבה"ל בצ"ע)
מותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בלי שינוי, וכל ההיתר הוא רק כדי שיעור שצריך לאותו יום.
מותר למדוד תבלין כדי לשים אותו בסיר שלא יתקלקל התבשיל, ואע"פ שאסור למדוד קמח, כאן התירו, כדי שלא יתקלקל התבשיל, ואם דרכו ביום חול לקחת תבלין בלי מדידה, אלא באומדן דעת, אסור לו למדוד ביו"ט.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א