יום ראשון י"ב בחשוון תשע"ט
האם מותר לחלל שבת לצורך טיפול בשֶׁבֶר?
בטיפול בשֶׁבֶר עֶצֶם בשבת, יש להבדיל בין מקרים שונים: א. שבר בו סכנה, או חשש להתפתחות סכנה – וכגון שבר פתוח, שבר בגולגולת, או שבר בעצמות הארוכות שיש בו תזוזה של קצה העצם – מחללים את השבת אף במלאכה דאורייתא לצורך הטיפול בו, אף כאשר קיים רק חשש לשבר כזה.
ב. שבר שאין בו אחד מהפרטים הנ"ל, אך יש בו 'סכנת אֵבָר', דהיינו שאם לא יטפלו בו עלול להפיגע תפקוד אחד האברים באופן בלתי הפיך – מותר לחלל את השבת במלאכות דרבנן לצורך הטיפול, וכן לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דאורייתא לשם כך, וכגון הכנת גבס.
ג. שבר שאין בו חשש לסכנה, ולא לסכנת אבר – אין לעבור על איסור לצורך הטיפול בו; אך אם מחמת הכאבים נחלש כל הגוף, או ש'נפל למשכב' – מותר לומר לגוי אף לעשות מלאכות דאורייתא, וכן מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן ב'שינוי'.
[משנ"ב שכח, קמה; ביאורים ומוספים דרשו, 127; בהרחבה ע"פ ארח"ש כ, נג]
האם מותר ללחוץ בשבת על מכה כדי שלא תתנפח?
כפי שלמדנו, חכמינו ז"ל גזרו שלא לעשות בשבת פעולה לצורך רפואה עבור מי שאינו מוגדר כ'חולה', מחשש שמא בהכנת הרפואה יכשל באיסור מלאכת 'טוחן'; אולם מחלה או מֵחוש שבכל אופני הריפוי שלהם לא ניתן להכשל בכך, מותר לרפאותם בשבת, כאשר עשיית הרפואה אינה כרוכה באיסור אחֵר מאיסורי שבת. ולכן, לדוגמה, מי שנחבט במצחו, רשאי ללחוץ באמצעות חפץ מסוים על מקום החבטה כדי שלא יתנפח, שהרי אין דרך לעשות זאת באמצעות תרופה וכדומה.
וכן, אין האיסור אלא ברפואה המועילה בדרך טבעית, דהיינו על פי דרכי הטבע של מערכת הגוף והנפש; אבל רפואה סגולית, דהיינו שאין לה הסבר טבעי, כגון 'לַחַשׁ' לשיכוך כאבים – כאשר אינה כרוכה בשום איסור דאורייתא או דרבנן – מותר אף למי שאינו מוגדר כ'חולה' להשתמש בה בשבת.
[שו"ע שכח, מג ו־מו, משנ"ב קלו ו־קמד, ושעה"צ קד; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 124, וארח"ש כ, קסד, והע' רכח]
האם מותר לצוד בעלי חיים בשבת באמצעות 'לַחַשׁ'?
אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכה 'הַצָּד'. ואף בעל חיים שנִזקו קשה (אך אינו עלול להמית) – אם לא קיים חשש ממשי לנזק, ואינו רודף אחריו, אסור לצודו. ולכן, לדוגמה, עקרב שאינו ארסי אך עקיצתו מזיקה, אסור לצודו כל עוד חשש הנזק אינו ממשי. אולם, צידת נחשים ועקרבים באמצעות 'לַחַשׁ' הגורם להם שלא יוכלו לזוז ממקומם – פעולה שהיתה מוכרת בזמנים עברו – מותרת.
ויש שכתבו טעמים שונים לדבר: א. צידה שיש בה שינוי מדרך הצידה הרגילה, אסורה רק מדרבנן, וכאשר היא נעשית באופן 'סגולי' ולא על ידי מעשה טבעי, התירוה חכמים. ב. בדומה לטעם הנ"ל – צידה שאינה טבעית איסורהּ מדרבנן, ובמקום שקיים חשש כלשהו לנזק, לא אסרו זאת. ג. אמירת 'לחש' אינה יכולה להחשב בשום אופן כעשיית מלאכה בשבת.
[שו"ע שכח, מה, ומשנ"ב קמג; ביאורים ומוספים דרשו, 123]