יום שלישי ז' בחשוון תש"פ
סופר המכניס לפיו בפסח קֶסֶת עם דְיוֹ חמץ – האם יש בכך איסור?
כפי שלמדנו, חמץ שהתקלקל לפני הפסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, אין חובה לבערו, והוא אף מותר בהנאה בפסח. אולם, אסור לאוכלו מדרבנן, משום שבאכילתו הריהו מחשיב את החמץ למאכל. דין זה מכונֶה בקיצור 'אַחְשְׁבֵהּ' (– הֶחֱשִׁיבוֹ). ודין 'אחשביה' הוא רק כאשר דעתו של האוכל נתונה לאכילת החמץ; ולכן, המכניס לפיו בהיסח הדעת חמץ שאינו ראוי למאכל כלב, וטעם ממנו מעט ובלע – לא עבר בכך כל איסור.
ודוגמה לדבר: בזמנים עברו נהגו לערב חמץ בדְיוֹ בשעת הכנתו, וכתבו הפוסקים שסופר הכותב (דבר שמותר לכותבו) בחול המועד פסח, ומכניס את הקֶסֶת לפיו בהיסח הדעת וטועם מהדיו, כפי שהיה מצוי אצל חלק מהסופרים – אין בכך 'אחשביה' לחמץ.
[שו"ע תמב, י, ומשנ"ב מד-מה]
האם מותר להשתמש בפסח ב'שְׂפָתוֹן' שמעורב בו חמץ?
כאמוּר, האוכל בפסח חמץ שאינו ראוי למאכל כלב שלא במכוּון, אינו עובר בכך כל איסור. ולכן, מותר לכתחילה להשתמש בפסח במשחת שיניים, ובמי פה, גם אם יש בהם מרכיבי חמץ (שאינם ראויים למאכל), למרות שהמשתמש עלול לבלוע מהם מעט, שהרי אין כוונתו לבלוע כלל. וכן מותר להשתמש ב'שְׂפָתוֹן', וכיוצא בו, למרות שלפעמים לאחר המריחה מושך האדם ממנו מעט לתוך פיו; כיון שאין כוונתו לבולעו.
ויש מפוסקי זמננו שהחמיר בכל האמור, משום חומרת איסור חמץ. ויתֵרה מזו, לדעתו, אף בנוגע לחומרי ניקיון – ראוי להחמיר ולהשתמש בפסח רק בכאלו שיש עליהם 'הכשר' לפסח. ויש שכתב שהמנהג להחמיר בכך בחומר שמכניסים לכלֵי אכילה, כגון חומר לניקוי כלים.
[ביאורים ומוספים דרשו תמב, 42 ו־63, (וראה שם, 61)]
כלים המשמשים להכנת בצק – האם חובה למוכרם לגוי לפני הפסח?
כלים המשמשים להכנת בצק, אשר עשויים חלקים חלקים, ובשעת ההכנה נכנס בצק למרווחים שבין החלקים – היות ובדרך כלל קשה לנקותם לחלוטין, יש לחשוש שנותר בהם חמץ בשיעור 'כזית'; ולכן, אף במקרה שמצליח לנקותם כראוי, אין לסמוך על הניקיון, ויש למוכרם לגוי לפני הפסח, ולהצניעם במקום שלא משתמשים בו בפסח.
אולם, אם כלים אלו עשויים מקשה אחת, ואין בהם חריצים וכדומה, ניתן לנקותם ולהצניעם, ואין צורך למוכרם לגוי; ועם זאת, אסור להשתמש בהם בפסח, אף לאחר 'הגעלה'.
וכלי אחסון של קמח ולחם, שיש בהם חריצים וכדומה – יש אומרים שאין צורך למוכרם לגוי, אלא די בניקויָם ובהצנעתם, כי בהם אין לחשוש אלא למעט פירורים, ולא לכזית; אך יש אומרים שגם אותם ראוי למכור לגוי, ולהצניעם.
[שו"ע תמב, יא, משנ"ב מו-נא, ושעה"צ פא-פב; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 65]