יום שני כ' בחשוון תש"פ
האם מותר להשתמש באפר של חמץ שנשרף בפסח?
כפי שלמדנו, המוצא חמץ בביתו לאחר תחילת זמן איסור חמץ, צריך לבערו דווקא בשריפה. ואסור להנות משריפה זו, דהיינו, שאסור לבשל בפסח באמצעות אש שהחמץ משמש כחומר הבעירה שלה; ואסור גם להנות מֵחוּמָהּ וּמֵאוֹרָהּ. ואף לאחר שהחמץ הפך לגחלים, לפחמים, או אף לאפר, אסור להנות מֵחוּמוֹ.
וכן אסור להשתמש באפר לצורך כביסה (כפי שהיה נהוג בשנים קדמוניות), אולם, מותר להשתמש בו לצורך מצוה, כגון לכיסוי דַם עוף לאחר שחיטתו, כיון שעשיית מצוה אינה נחשבת להנאה, אלא לקיום גזֵרת המלך בלבד, ולכן מותר לקיימהּ באמצעות איסורי הנאה.
[שו"ע תמה, ב, משנ"ב יב ו־יד, וביה"ל ד"ה וכן; ביאורים ומוספים דרשו, 20, וראה שם, 21]
תבשיל שהתבשל בפסח באש שחומר הבעירה שלה הוא חמץ – האם מותר לאוכלו?
בהמשך לאמוּר: עבר אדם ובישל תבשיל בחוֹם האש שחומר הבעירה שלה הוא החמץ הנשרף – התבשיל אסור בהנאה. ואם התבשיל התערב בתבשילים אחרים, ולא ניתן לזהותו – כל התבשילים אסורים.
ואם החמץ היווה רק חלק מחומר הבעירה – מעיקר הדין התבשיל מותר בהנאה; כיון שכלל הוא בידינו: 'זה וזה גורם – מותר', כלומר, אם היתר ואיסור שימשו יחד ליצירת התבשיל, הריהו מותר באכילה. אולם, יש אומרים שכלל זה אינו תקף לגבי איסור חמץ, ולכן אין להקל באיסורו אלא בשעת הדחק, כגון שאין מאכל אחר, או במקרה של הפסד כספי גדול.
[שו"ע תמה, ב, משנ"ב יב-יג, וביה"ל ד"ה אסורים; וראה שעה"צ כא; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 17]
מדוע נוהגים לשרוף את החמץ מחוץ לבית?
כפי שלמדנו, נהגו לקיים את מצות ביעור החמץ בערב פסח באמצעות שריפה דווקא, וראוי לכל אדם להותיר ברשותו לפחות כזית חמץ כדי לקיים את מצות הביעור כהלכתה.
ונוהגים לעשות בשריפה זו מדורה נפרדת עבור החמץ, ולא לשורפו על גבי הכירה שבבית, או במקום אחר שבו משתמשים באש לצורך דברי מאכל; כדי שלא יטעו לשורפו גם בפסח עצמו באופן זה, (ראה לעיל).
ויש שכתב שנוהגים לשרוף את החמץ מחוץ לבית, משום שביעור החמץ דווקא בשריפה נלמד משריפת ה'נותר' בבשר הקרבנות (ראה תקציר לאתמול); ואת הנותר נהגו לשרוף בחצרות, או על גבי הגגות.
[משנ"ב תמה, י-יא; ביאורים ומוספים דרשו, 15, וראה שם, 12]