הרב יהודה יעקבזון
בגמרא מובא שבזמן נחמיה בן חכליה היו שנכשלו באיסורי שבת, וכגדר לשמירת השבת אסרו חכמי אותו הדור לטלטל כל דבר בשבת – ואף כלים שמלאכתם להיתר, דהיינו שמיועדים לדבר המותר בשבת – למעֵט מספר כלים שתשמישם תדיר מאד. וכאשר ראו שהחלו להקפיד על שמירת השבת הקלו חכמים באיסור זה והתירו טלטול כלי שמלאכתו להיתר לצורך שימוש בגוף הכלי או במקומו, או במטרה שלא יגנב או ינזק. ואף טלטול חפץ – כגון 'גארטל' (אבנט) – בכיס הבגד משום שאינו מעוניָן לטרוח ולפנות את הכיס, או משום שרצונו שהחפץ יהיה מזומן לו בהמשך היום, וכן טלטול בצורה של 'משחק' לאדם שדרכו לעשות כן בשעת לימודו וכדומה – נחשבים כטלטול לצורך.
וטלטול שלא לצורך כלל, אף בכלי שמלאכתו להיתר, לא התירו חכמים, ולכן, לדוגמה, אסור להזיז עגלת תינוק ממקומה שלא לצורך כלל. אולם, כאמור, כלים שתשמישם תדיר מאד לא היו מעולם בכלל הגזירה, והם מותרים בטלטול אף שלא לצורך. ולפיכך מותר לטלטל כלי אכילה: כוסות, צלחות, סכינים, כפיות, מזלגות, וכיוצא בהם; אך יש שסוברים שאף כלים אלו בכלל הגזירה. ויש שהסתפק אם כסאות וכיוצא בהם – שתשמישם תדיר – נחשבים ככלי אכילה.
ומאכלים, משקאות, בשמים להרחה, וכל ספר שמותר לקוראו בשבת, לכל הדעות לא היו בכלל הגזירה, ומותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל. ונחלקו פוסקי זמננו אם בגדים ותכשיטים נחשבים כמאכלים, או ככלי אכילה, שהיתר טלטולם שנוי במחלוקת, כנ"ל.
[שו"ע שח, ד, ומשנ"ב כא-כג; ביאורים ומוספים דרשו, 28 ו־31]