בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' (כלל ה' מהלכות לשון הרע סעיפים ז-ח) אנו למדים, כי כשם שאסור להוציא דיבה על חברו – כך גם על חפציו אסור.
בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מביאים, כי מקור הדין הוא ביראים (סימן קצא ובדפוס ישן סי' מא) מדברי הגמ' בערכין (טו, א): 'בא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע, שנלמד מחטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, ומה מוציא שם רע על עצים ואבנים, נענש על שהוציא שם רע, המוציא שם רע על חברו, על אחת כמה וכמה, וע"ז אמר הפסוק שם 'וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה', ומשמע שעל כך קיבלו עונשם [וראה שם מקורות נוספים שהביאו].
אמנם בגדר איסור זה כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני לשון הרע עמוד שנו), שהוא דוקא אם כתוצאה מהדיבור על החפץ יש גנאי ונזק לבעליו, אבל כשאין שום גנאי ונזק לבעלים של החפץ, אין איסור לשון הרע בדיבור גנאי על החפץ, וזה מה שנלמד מחטא המרגלים, שעל ידי שדיברו גנאי על ארץ ישראל, גרמו בכך שלא ירצו להיכנס לארץ ישראל, וזה גנאי כביכול להקב"ה שנתן את הארץ לישראל. וכן כתב הגרי"י פישר (אבן ישראל על התורה מצורע עמוד קכ), שמהמרגלים נלמד איסור דיבור על הדומם רק כשיש בזה היזק לאחרים, אבל בלא זה, מותר לדבר על האבן דברי גנאי.
אכן, אין ראוי לדבר לשון הרע על עצים ואבנים, אף כשלא יגרם נזק וגנות לבעלים, כן כתב בדבש לפי (מהחיד"א והביאו ב'עלי באר') וכן ביאר הגרנ"צ פינקל (שיחות הסבא מסלבודקא ח"א עמוד רסד), שלימדתנו התורה בחטא המרגלים, שאיסור לשון הרע הוא שידבר האדם כראוי ולא יוציא מפיו שום דבר גנות, וזה שייך גם בדיבור על הארץ ועל הדומם. וכן מבואר במדרש רבה (פרשת כי תצא) שאף שנאמר 'לא תלך רכיל בעמך', מ"מ אף על נכרי אין לספר לשון הרע, כיון שהמתרגל לדבר, לבסוף יספר לשון הרע גם על 'עמך'.