הרב אליהו חיים פנחסי
מקור הדין – מבואר בשו"ע (יו"ד סימן פד ס"ה): "תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו – אסורים, שמא פירשו ושרצו על הארץ". ע"כ.
ביאורו – תולעים המתהווים בקמח, כל עוד לא יצאו מהקמח וחזרו לתוכו – מותרים, מאחר ואינם בכלל איסור תולעים היות ולא שרצו על הארץ. אך אם יצאו מהקמח וחזרו לתוכו, הרי הם אסורים.
כיום – מאחר והקמח עובר מסלולי צנרת, ולאחר טחינה שוהה בדרך כלל במשך כשבועיים במחסנים, ובמשך זמן זה התולעים זוחלים בכל המקומות, לכן רוב הקמח המצוי כיום, אם נמצאו בו תולעים יש לדונם כפירשו על הארץ וחזרו לתוכו שאסורים באכילה.
חובת הניפוי – מחמת המבואר לעיל, נמצא שהרוצה להשתמש בקמח, חייב לנפותו, היות וזה בגדר מיעוט המצוי שחייב בדיקה בין בקיץ בין בחורף. ולא מועיל בדיקת מדגם כדי לומר שאם מיעוטו נקי סומכים על הרוב. כמבואר בש"ך (סימן פד ס"ק כח).
נפת משי – מאחר והחרקים בקמח עלולים להיות זעירים ביותר, יש לנפות הקמח בנפה שתבטיח שלא יעבור דרכה תולעים אפילו קטנים. המידה הרצויה של צפיפות רשת הנפה היא 70 מש. והמינימום היא 60 מש. ודין זה אמור בין נפה ידנית ובין נפה חשמלית.
קמח מלא – כאשר הוא טחון דק, דינו בניפוי כנזכר לעיל לעניין קמח לבן. אולם קמח מלא טחון גס – אין אפשרות לבצע ניפוי בנפה צפופה כנזכר. ולכן ההוראה היא לנפותו בנפה של 40 מש שרמת הצפיפות ברשת פחותה. ואם לאחר הניפוי נמצאו סימני נגיעות של סוגי חרקים למיניהם, אין להשתמש בקמח.
ניתן להשיג כיום בחנויות אריזות קמח מלא "ללא צורך בניפוי", הנמצא תחת פיקוח כשרותי מוסמך.
עבר ולא ניפה – באופן ששכחו לנפות את הקמח [בין לבן בין מלא] וכבר לשו או אפו בו את הפת, אם נשאר מאותו הקמח, בודקים אותו ואם אכן נמצא נקי, מותר להשתמש במאפה לכתחילה. אבל אם נמצא אפילו תולעת אחת, המאפה אסור. באפן שלא נשאר מהקמח, היות וקמח אינו מוחזק להיות מתולע ברוב הפעמים, ורק לעיתים הוא נגוע, הרי הוא בגדר מיעוט המצוי, ויש להתירו בדיעבד.