יום שני א' בשבט תשע"ט
שֶׁקע בקיר רשות היחיד הפוֹנֶה לרשות הרבים – רשות הרבים או רשות היחיד?
קיר של רשות היחיד הצמוד לרשות הרבים, ויש בו חוֹר, גוּמחה, או שֶׁקע, המפוּלשים לרשות היחיד, הרי הֵם נחשבים כרשות היחיד, ואף אם הם מפולשים גם לרשות הרבים. ולכן אסור להעביר חפץ מרשות הרבים אל החוֹר. אולם, כאשר החוֹר מפולש גם לרשות הרבים – לדעת אחרונים רבים אסור מדרבנן להעביר אליו חפץ מרשות היחיד, ויש חולקים.
וחוֹר ששטחו פחוֹת מארבעה על ארבעה טפחים – נחלקו ראשונים אם הוא רשות היחיד; אך אף להסוברים שאינו רשות היחיד, אסור מדרבנן להעביר ממנו חפץ לרשות הרבים. וחוֹר הנמוך מעשרה טפחים – יש אומרים שדינו כחוֹר הגבוה מעשרה טפחים; ויש אומרים שדינו כרשות הרבים, כיון שמחמת גובהו מַרבים בני רשות הרבים להשתמש בו, ומשום כך נמנעים בני רשות היחיד מלהשתמש בו, והריהו אפוא טפֵל לרשות הרבים.
[שו"ע שמה, ד, משנ"ב ט-י, ושעה"צ מ; ביאורים ומוספים דרשו, 12]
האם כל רשות היחיד 'עולה עד הרקיע'?
חכמינו ז"ל אמרו: "רשות היחיד עולה עד לרקיע", דהיינו שכל החלל שמעל לרשות היחיד, עד הרקיע, נחשב לרשות היחיד. ולדוגמה: עמוּד שגובהו יותר מעשרה טפחים, העומד ברשות היחיד – ושטחו פחות מארבעה על ארבעה טפחים, כך שמצד עצמו אינו נחשב לרשות היחיד – הריהו רשות היחיד, והמעביר חפץ מרשות הרבים אל ראש העמוד, עובר באיסור דאורייתא של 'הוצאה'.
ורשות הרבים שמחיצותיה משופעות – הריהי עולָה עד לרקיע בקו ישר מנקודת הסיום העליונה של המחיצות; ואינה עולה בקו אלכסוני כהמשך לשיפוע המחיצות. ורשות היחיד שאינה על פני האדמה, אלא בחפירה שעומקהּ עשרה טפחים, ושטחהּ ארבעה על ארבעה טפחים – יש שנראה מדבריהם שאינהּ עולה עד לרקיע; ויש שכתבו שדינהּ כדין שאר רשות היחיד.
[שו"ע שמה, ה, ומשנ"ב יב; ביאורים ומוספים דרשו, 13 ו־15; חזו"א או"ח קח, ד, וראה עבוה"ק ג, א, נב]
כלי הנמצא ברשות הרבים – האם דינו כרשות היחיד?
כלי הנמצא ברשות הרבים: אם שטחו הפנימי ארבעה על ארבעה טפחים, וגובהו עשרה טפחים – הריהו רשות היחיד לכל דבר, דהיינו שתוך הכלי, ועל גבי דפנותיו, והחלל שמעליהם עד הרקיע – הֵם רשות היחיד.
ואם שטחו פחות מארבעה על ארבעה טפחים, או שגובהו פחות מעשרה – אינו נחשב כ'כרמלית' ולא כ'מקום פְּטור', כיון שבכלי המִטלטל לא נאמרו דינים אלו של כרמלית ומקום פטור; ולפיכך, הכלי טפֵל לרשות הרבים, ונחשב כמוֹתה.
אולם, כלי בגודל זה הנמצא בכרמלית, למרות שהוא כלי, הריהו נחשב ככרמלית, מחמת שהוא טפֵל לשטח שהוא עומד על גביו ונחשב כמוֹתו.
וכלי בגודל זה שחיברוהו לקרקע – דינו כקרקע לכל דבר, דהיינו, שאם שטחו ארבעה על ארבעה טפחים, הריהו כרמלית גם כשהוא נמצא ברשות הרבים; ואם שטחו פחות מארבעה על ארבע טפחים, הריהו מקום פְּטור.
[שו"ע שמה, ו, משנ"ב יג ו־טז, ושעה"צ יד, טו ו־יז]