יום שלישי ו' בניסן תש"פ
האם יתכן שקמח שמים מטפטפים לתוכו אינו מחמיץ?
קמח שנוטפים לתוכו מים – אם הטיפות יורדות בזו אחר זו ברציפות – אינו מחמיץ, משום שהטפטוף ה'מַכֶּה' בקמח נחשב כעיסוי הבצק, המונע חימוץ (ראה שו"ע לעיל תנט, ב).
אולם, אם הטפטוף אינו רצוף, יש לחשוש שמרווחי הזמן שבין טיפה לטיפה יצטרפו יחד ל'שיעור מיל' – 18 דקות – והקמח יחמיץ. ויש מוסיפים, שכאשר הטפטוף אינו רצוף, אינו משפיע על הבצק כמו עיסוי, וממילא אין בכוחו למנוע חימוץ.
ולמעשה, בזמננו, יש להחמיר בדבר ולאסור את הקמח בכל מקרה שדלפו לתוכו מים, כיון שאין אנו בקיאים במידת הרציפות הנדרשת לטפטוף על מנת שימנע חימוץ.
[שו"ע תסו, ו, משנ"ב כט, ל ו־לג]
האם מותר למכור דגן שנרטב במים והדבר אינו ניכר עליו?
דגן שנרטב במים והדבר אינו ניכר – בעת מכירתו ליהודי, חובה להודיעו כי הוא נרטב קודם לכן, כדי שיֵדע שלא להשתמש בו לפסח. וכמו כן, אין למכור לגוי כמוּת מרובה של דגן זה, מחשש שימכרנו ליהודי אחר, שלא יֵדע כי הדגן נרטב, וישתמש בו לפסח;
אולם, מותר למכור כמות מועטה מדגן זה לגוי, משום שאף אם ימכרנו ליהודי, יש להניח שהיהודי יאכל את כולו לפני הפסח. ומזמן איסור אכילת חמץ בערב פסח ואילך, אסור למכור לגוי אפילו כמות מועטה מדגן זה; אלא אם כן ההימנעות ממכירתו לגוי כרוכה בהפסד כספי גדול, שאז ניתן להקל בדבר, וכנהוג במכירת חמץ לגוי.
[שו"ע תסז, א, ומשנ"ב א-ג]
מה נכלל בלשון ביטול החמץ "דלא חזיתיה"?
מי שיש ברשותו קמח שהוא ספק חמץ, והוא יודע על קיומו של הקמח, אך סבור כי הוא כשר לפסח, ומותירו ברשותו בפסח – אם ביטל את חמצו כהלכה, אינו עובר על 'בל יֵראה' בגין הקמח. וכך הדין גם במקרה שאדם שלח שליח למכור את חמצו לגוי, והשליח לא מילא את שליחותו – שאם המשלח ביטל את חמצו, החמץ מותר לאחר הפסח.
וטעם הדבר, משום שנוסח הביטול "דלא חזיתיה" (- שלא ראיתיו), אינו כולל חמץ שלא ראוהו בחוש הראייה בלבד, אלא גם חמץ שלא נראה ב'עיני שכלו' שהוא חמץ, משום שסבר כי הוא כשר לפסח; או שלא נראה בעיני שכלו שהוא נמצא ברשותו, משום שסבר כי נמכר לגוי.
[שעה"צ תסו, ב; ביאורים ומוספים דרשו, 5]