מדברי ה'חפץ חיים' בסעיף ג' (כלל ז' מהלכות לשון הרע) עולה, כי אדם ששומע עדים כשרים המעידים בבית דין בגנותו של פלוני – מותר לו להאמין לדברים. בביאורים ומוספים מביאים, שיש שכתבו (שיעורי עיון) כי עם זאת, לענין איסור שמיעת לשון הרע – איסור זה קיים גם על עדות עדים בבי"ד, וכל ההיתר שנתבאר כאן הוא רק לגבי מי שכבר שמע, שמותר לו להאמין לדבריהם. ולפי זה, אדם שאינו חייב להיות נוכח בשעת מסירת העדות, אסור לו לשומעה. וכל שכן שאסור לשמוע את העדות קודם החקירות והדרישות, כיון שיש לחוש שמא תתבטל עדותם, ונמצא ששמע לשון הרע בעלמא ולא 'עדות'.
ומה שמצוי שנכנסים לבית הדין בעת דיון בין שני צדדים, אלו הרוצים להתלמד באופן העמדת דין תורה, ושומעים תוך כדי הדיון את סיפורי שני הצדדים שיש בהם גם דברי גנות וכדו', כתב הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד סנהדרין עמוד קעח) שכיון שבעלי הדין רואים אותם באולם, ואף שיודעים שאינם דיינים אינם מבקשים שיוציאו אותם – בוודאי מוחלים להם ומותר הדבר, ובפרט שיש בזה צורך כדי ללמד את הדורות הבאים את מלאכת העמדת הדין לאמיתה של תורה.
וכן לענין 'ספרא דדייני' שממנים הדיינים כדי שיכתוב את טענות הצדדים וכו', דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון פ"ה ס"ק א עמ' שסג) שאין איסור בזה אף ששומע לשון הרע ללא תועלת מצדו, כיון שהדיינים לא יכולים לזכור את כל הפרטים ואין עצה אחרת.
ולענין העדים עצמם, יש שכתבו (רגשי חיים לשון הרע כלל ד אות כ) שעליהם לכוין בעדותם לתועלת, וככל לשון הרע לתועלת שהותר רק אם האומר מכוין לתועלת.