יום רביעי א' באב תש"פ
האם יש איסור מלאכת 'קוצר' בגזיזת צמר?
גזיזת צמר מבעלי חיים – בין בחייהם ובין לאחר מותם – אסורה בשבת וביום טוב, משום מלאכת 'גוזז'. מדאורייתא, אסורה רק הגזיזה בכלי, אבל מדרבנן אסורה אף תלישת שיער ביד או בכלי; ויש אומרים שתלישה בכלי אסורה מדאורייתא. והשיער הדק הצומח על גבי העיזים, אשר הדרך לתולשו ולא לגוזזו – אסור מדאורייתא אף לתולשו ביד.
ויש שכתבו כי לדעת הרמב"ם יש בגזיזה גם איסור מלאכת 'קוצר', הכוללת כל עקירת דבר ממקום גידולו; ויש מהראשונים שכתב שכל עקירת דבר ממקום גידולו "דומה לקצירה". ובכל מקרה, איסור קוצר אינו קיים לאחר מותם של בעלי החיים, שהרי אז אין בכוח הצמר להוסיף ולגדול, ואין זה 'מקום גידולו'. אולם, לדעת רוב הראשונים – ויש שכתב שגם הרמב"ם סובר כך – אין איסור מלאכת קוצר כי אם בגידולי קרקע, ולא בבעלי חיים.
[משנ"ב תצח, סב, סג ו־סו, וביה"ל יב, ד"ה בידו, ו־יג, ד"ה לא; ביאורים ומוספים דרשו, 60]
איזה חלק בעוף ממשיך לגדול גם לאחר שחיטתו?
מריטת נוצות העוף – בין בחייו ובין לאחר מותו – אסורה בשבת וביום טוב משום איסור מלאכת 'גוזז', ואף המריטה ביד אסורה מדאורייתא, משום שהדרך למרוט כך.
ולדעה שיש בגזיזת צמר איסור מלאכת 'קוצר', משום שעוקר דבר ממקום גידולו, (ראה לעיל), גם במריטת העופות יש איסור קוצר; ויש שכתבו שלדעה זו יש איסור קוצר במריטת הנוצות אף לאחר מיתת העוף, כיון שאף אז יש בכוחן לצמוח מעט, והרי זה 'מקום גידולו'.
ובשחיטת עופות ביום טוב – לאחר השחיטה מותרת המריטה, כיון שהיא נעשית לצורך האכילה, ולא ניתן לעשותה בערב יום טוב; ומריטת הנוצות שבמקום השחיטה, לפני השחיטה, במטרה להקל על השחיטה – אסורה, ויש מתירים, והשוחטים נהגו להקל. ולמעשה, יש אומרים שאם ניתן להימנע מכך, יש להחמיר; ויש אומרים שראוי למורטן בערב יום טוב.
[שו"ע תצח, יג, ומשנ"ב סו ו־סח, וביה"ל ד"ה לא; ביאורים ומוספים דרשו, 66]
האם מותר לעשות מלאכת 'אוכל נפש' ביום טוב במאכל השייך לגוי?
היתר עשיית מלאכת 'אוכל נפש' ביום טוב, נזכר בתורה בלשון זו: "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". ודרשו חכמינו ז"ל: "'לכם', ולא לגוי", כלומר, מלאכת 'אוכל נפש' מותרת ביום טוב רק לצורכו של ישראל, ולא לצורכו של גוי.
וכאשר המלאכה נעשית לצורכו של ישראל, אך המאכל שייך לגוי – יש אומרים שאסור לעשותה, הן משום עצם שייכות המאכל לגוי, והן משום שיש לחשוש שלבסוף לא יתיר הגוי לישראל לאכול משלו. ויש מתירים, מכיון שלדעתם אין איסור לעשות מלאכה בחפציו של גוי, אלא רק 'לצורכו' של גוי.
ואם החפץ שבו נעשית המלאכה שייך לגוי, אך הישראל הוא 'בעלים' על ההשתמשות בו – וכגון שהישראל מתאכסן בבית מלון השייך לגוי, ויש לאורחי המלון זכות לעשות מלאכה בדברים השייכים לבעל המלון – לכל הדעות מותר לעשותה.
[ביאורים ומוספים דרשו תצח, 57]