יום ראשון ט"ז בניסן תשע"ט
האם בני הבית רשאים לתת פת לעירוב חצרות משל בעל הבית בניגוד לרצונו?
כפי שלמדנו בתקציר הקודם, ההלכות בסימן זה עוסקות בנתינת פת עבור 'עירוב חצרות', מִשֶׁל אחד מדיירי החצר, בניגוד לרצונו, או שלא בידיעתו. ובהמשך לאמוּר בתקציר הקודם בנוגע לאשה הנותנת פת משל בעלה, על פי הדעה העיקרית בשולחן ערוך: שאר בני הבית – על פי דעה זו – אינם רשאים לתת פת עבור העירוב בניגוד לרצונו של בעל הבית, ואף אם לא הביע את התגדותו בפניהם בפירוש, אלא אך נודע להם שאינו חפץ בכך.
אולם, אם לא ידוע להם על התנגדות מצידו – אזי באופן שהימנעותו מבטלת את העירוב (ראה תקציר קודם) – רשאים בני הבית לתת פת משלו שלא בידיעתו; כיון שזכות היא לו, שיוכל אף הוא לטלטל מביתו לחצר. וכן באופן שהימנעותו אינה מבטלת את העירוב, אך הוא רגיל להשתתף בו (ראה שם) – רשאים בני הבית לתת פת משלו, כיון שאנו מניחים כי אילו יָדע היה נֵיאות לכך; אך באופן זה, אם אינו רגיל להשתתף בעירוב – אינם רשאים לתת את הפת שלא בידיעתו.
[שו"ע שסז, א, ומשנ"ב ט-יא; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
האם יכול אדם לחזור בו מעירוב חצרות לאחר שכבר השתתף בו?
בהמשך לאמוּר: על פי הדעה העיקרית בשולחן ערוך – בני החצר, בכל אופן שהוא אינם רשאים לקחת פת עבור 'עירוב חצרות' משל אחד הדיירים ללא הסכמתו. ויש אומרים שדינם כדין בני הבית, האמוּר לעיל.
ואם כבר נתן בעל הבית פת לעירוב, אלא שחזר בו מהשתתפותו, ואמר: "חוזרני בי מהעירוב, ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם" – אם הימנעותו מבטלת את העירוב, או שהוא רגיל להשתתף בו – אין ממש בחזרתו, והוא שותף בעירוב בניגוד לרצונו; ויש אומרים שאין משמעות לכך שכבר נתן את הפת, ודינו כאילו לא נתן פת. ואם הימנעותו אינה מבטלת את העירוב, ובנוסף, אינו רגיל להשתתף בו – לכל הדעות חזרתו מועילה, והוא אינו שותף עוד בעירוב.
ואם סיכמו מראש שהעירוב יחול למשך זמן מסוים, כגון שנה, או חודש – נחלקו הפוסקים אם יכול לחזור בו, ומדברי המשנה ברורה נראה שיכול לחזור בו. ובכל מקרה, אם חזר בו לאחר תחולת העירוב, דהיינו לאחר כניסת השבת, אין ממש בחזרתו.
[שו"ע שסז, א, משנ"ב יב, יח, יט ו־כ, ושעה"צ טו, וביה"ל ד"ה אבל; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־18]
באיזה מקרה כופים בית הדין על אדם להשתתף בעירוב חצרות?
בהמשך לדינים האמורים לעיל: על פי הדעה המִשנִית בשולחן ערוך, גם באופן שהימנעותו של אדם מהשתתפות ב'עירוב חצרות' מבטלת את העירוב, ולחילופין, גם באופן שהוא רגיל להשתתף בעירוב – אף אשתו אינה רשאית לתת פת משלו בניגוד לרצונו, וכל שכן בני הבית או בני החצר. ויתֵרה מזו, אף אם כבר נתן פת לעירוב, אלא שחזר בו מהשתתפותו – אין העירוב חל עליו בניגוד לרצונו. ויתכן שיש להחמיר כדעה זו.
ומאידך, לדעה זו, באופן שהימנעותו מבטלת את העירוב, ובנוסף, הוא רגיל להשתתף בעירוב זה – הן אשתו ובני ביתו, והן בני החצר, רשאים לקחת פת משלו בניגוד לרצונו. ולהלכה, באופן זה, כשלקיחת הפת אינה נעשית בניגוד לרצונו, אלא רק ללא ידיעתו – ניתן להקל, שהרי אף לפי הדעה העיקרית יש המקלים בכך, כנ"ל.
ולכל הדעות: כשהימנעותו מבטלת את העירוב – ניתן לפנות לבית דין, כדי שיכפו עליו לתת פת, או שיטלו את הפת בעל כורחו, או שיטלו מכספו וירכשו בו פת. ברם, שיתוף אדם בעירוב בניגוד לרצונו על ידי זיכוי פת משל אדם אחֵר – נחלקו הפוסקים אם הוא אפשרי.
[שו"ע שסז, א, משנ"ב יג, טו, טז ו־יז, ושעה"צ טו, וביה"ל ד"ה ויש; ביאורים ומוספים דרשו, 13, 15 ו־17]