מדוע נהגו שלא לאכול כרכום בפסח? • מה הדין בכרכום הגדל בגינתו? • ומה עושים כאשר מצאו חיטים בתבשיל של פסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תס"ז סעיף ח' (בסופו) – ט' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אומר הרמ"א, המנהג במדינות, אלו שלא לאכול כרכום ונעגלי"ך, ואומר המ"ב, שלהשהותם מותר, וטעם המנהג שלא לאכול כרכום מבאר המ"ב, כיוון שמזייפים אותם בסולת להעמיד מראיתו, וכן מניחים עליו שאור לחזור למראיתו, וא"כ יש בו חשש לחמץ, וכן לעניין נעגלי"ך, כיוון ששורים אותם במי שעורים לפני שמייבשים אותם.
מביא המ"ב, גם כרכום הגדל בגינת ביתו, והוא יודע שאין בו חשש חמץ, בכ"ז יש בו חשש של מראית עין, שמא אנשים לא ידעו שהכרכום הזה גדל בגינתו, ויחשבו שהכרכום הזה בא ממרחקים, כיוון שאין כרכום גדל באזור הזה אלא הוא ממרחק, ויש בו חשש חמץ, ולכן המנהג שלא לאכול כרכום הגדל בגינתו.
שאר פירות שנתייבשו ע"י ישראל ונזהר בהם מחמץ, לא חוששים בהם למראית העין, כיוון שהם מצויים, וכולם יודעים שלפעמים מייבשים אותם ע"י ישראל.
טבק, צריך לסגור בחדר או לעשות מחיצה בפניו, כיוון שיש בו חשש חמץ, שהדרך לשרותו בשכר בקצת מקומות, וכן הכרכום במקום שנהגו בו איסור, יסגור אותו בחדר, וכתב הח"א, שחקר אצל האומנים שעושים טבק להרחה, ואמרו, שמלחלחים את הטבק ביין נסך, והרי יין נסך אסור בהנאה מדינא, ולכן ראוי להיזהר שלא להשהות את אותו טבק אף כל השנה, ואומר המ"ב, שכל זה בזמנו של הח"א, אבל בזמננו, יש לחקור אצל האומנים אם עושים כך.
מסיים הרמ"א, גם כשנוהגים שלא לאכול את הכרכום והנגעלי"ך, אבל אם נתערבו בהיתר, אומר המ"ב שאפילו אם אין בהיתר שישים מול הנגעלי"ך והכרכום, נוהגים היתר לאכול את התערובת, כיוון שהאיסור שלהם הוא מחמת חומרא, ואינו מעיקר הדין, ולכן מחמירים שלא לאכול אותם עצמם, אבל לא מחמירים לאסור את תערובתם.
אומר השו"ע, תבשיל שהתבשל בפסח ומצאו בו חיטים או שעורים, אם החיטים או השעורים התבקעו, הם מוגדרים כחמץ, והם אוסרים את כל התבשיל כולו באכילה ובהנאה, וכן נאסרים הכלים שבהם התבשל התבשיל, ואם לא התבקעו ממש, התבשיל מותר, ומבאר המ"ב, שמעיקר הדין יש מחלוקת האם רק חיטים שהתבקעו אסורים, או גם חיטים שהתרככו וקרובים לביקוע נאסרים, ולהלכה פוסק השו"ע, שתלוי במה מדובר, אם מדובר על אכילת החיטים או השעורים עצמם, מחמירים שלא לאכול אותם אע"פ שלא התבקעו אלא הם קרובים לביקוע, אבל אם מדובר לאסור את התבשיל שהם נמצאו בו, זה רק אם הם התבקעו, ולא אם הם התרככו, ובאופן כזה שהם התרככו, אע"פ שהם קרובים לביקוע הם עצמם אסורים, והתבשיל שהם נמצאו בו הם מותרים, כיוון שאיסור 'משהו' הוא רק דרבנן, ולכן החמירו רק עליהם עצמם ולא על תערובתם.
אומר הרמ"א, שאין המנהג כן, אלא אפילו אם לא התבקעו החיטים, התבשיל כולו אסור, וגם הכלים שהתבשיל התבשל בו, ולעניין איסור הנאה מביא המ"ב מחלוקת, ולדעת הט"ז, אסור התבשיל אף בהנאה, והחק יעקב ועוד כמה אחרונים הסכימו, שבמקום הפסד מרובה, יש לסמוך להתיר עכ"פ בהנאה.
עוד אומר המ"ב, מדסתם הרמ"א, משמע שלא מחלקים בין אם החיטים קרובים לביקוע או לא, כיון שאנחנו לא בקיאים בזה, ולכן, כאשר החיטים נמצאו בתוך התבשיל, לא משנה אם הם קרובים לביקוע או אם הם לא קרובים לביקוע, הדין הוא, שהתבשיל כולו אסור אבל צריך שיהיה מצב שהם נתרככו, ואין אנחנו בקיאים בזה, ומ"מ הסכימו כמה אחרונים שעכ"פ צריך שיתרככו ואם לא נתרככו אפילו נמצאו בחמין, אין לאסור.
עוד כתבו האחרונים, שאפילו נמצא בתבשיל ג' גרעינים שלא התרככו, אמרינן מסתמא יש יותר ושמא הם מרוככים.
מסיים השו"ע, אותם חיטים או שעורים עצמם, דינם בשריפה.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א