מי שחלה בקורונה ומחמת חולשתו, נפל למשכב, לפחות שלושה ימים, מבלי יכולת לתפקד; או שסבל מבעיות נשימה בצורה חמורה עד שהוצרך לתמיכה בחמצן; ואין צריך לומר, מי שהורדם והונשם – כשהתאוששו ובחסדי ד' הבריאו – חייבים בברכת הגומל, בשם ומלכות, לכל הדעות.
אולם מי שחלה בעקבות זלזולו בהוראות רשויות הבריאות ופסקי כל גדולי הפוסקים שלא לצאת לרחוב ולא להיכנס לבית הכנסת ולכל מקום שבו אנשים נוספים בלא מסכה המכסה את הפה והאף, או מי שהתארח או אירח משפחה עם ילדים [שאינם ב"גרעין המשפחתי"] וב"ה הבריא, כיון ש"בשאט נפש לא שמע לרופאים ולא שמר על בריאותו" – אסור לברך ברכת הגומל (שו"ת מנחת יצחק ב, מ"ז; שו"ת מנחת אלעזר ד, מ"ד; שו"ת צי"א י, כ"ה; ושו"ת יחוה דעת ד, י").
*
המסופק אם חייב בברכת הגומל, יכוון לצאת ידי חובתו כשמברך בבוקר "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל", ומה טוב אם יאמרה בפני עשרה ששנים מהם ת"ח. ומכל מקום אין זה מעכב, כי על כל פנים נתן בכך ברכה והודיה להשי"ת (הליכות שלמה כ "ג, ח).
*
בשעה שאדם מודה ומשבח לבורא עולם, תמיד יוסיף ויבקש על העתיד ש"כה ייתן ד' וכה יוסיף". כלל גדול זה מבואר בפירוש הטור הארוך על הפסוק בבראשית כ"ט ל"ה: "ותהר עוד [לאה] ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ד' ותעמוד מלדת", שכתב: נתנה הודאה למקום שנתן לה חלקה ולא בקשה על יותר, ולכן עמדה מלדת, אבל רחל, כשסוף סוף ילדה בן, קראה את שמו יוסף – יוסף ד' לי בן אחר, וזכתה לעוד בן. וכמפורש במשנה ברכות נ"ד: "נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד".
יזכנו ד' יתברך להודות לו ולשבחו ולעשות לו נחת רוח כל הימים.