יום שני כ"ה באב תשע"ט
מדוע העושה 'עירוב תחומין' עבור אשתו אינו צריך להודיעהּ על כך לפני כניסת השבת?
אין אדם יכול לעשות 'עירוב תחומין' עבור אדם אחֵר לאדם שלא מדעתו, כיון שבכך מקבל את התחום של מקום העירוב, ומפסיד את התחום של המקום שבו שהה בזמן בין השמשות; ושמא אינו חפץ בכך.
וניתן לערב עבור אדם אחֵר, ולהודיעו על כך לאחר מכן, אך יש להודיעו לפני כניסת השבת, כדי שהסכמתו לקניית מקום השביתה תהיה ידועה בשעת תחוּלת העירוב, שהיא בכניסת השבת.
אולם, המערב עבור אשתו וילדיו (ראה להלן), אינו צריך להודיעם לפני כניסת השבת, כי מסתבר שיסכימו למעשי הבעל והאב, כך שבכניסת השבת כבר ידוע לנו כמעט בוודאות כי הם מסכימים לעירוב; ולכן, כאשר יוודע להם בשבת על העירוב, יש באפשרותם להחליט כי הם חפצים בו, והעירוב קיים.
[שוע תיד, א, משנ"ב א, ד ו־ה, ושעה"צ ב]
אֵילו ילדים נכללים ב'עירוב התחומין' של אמם אף בניגוד לרצונה?
אשה שעירבה 'עירוב תחומין', או שעירבו עבורהּ – כל ילדיה שמתחת לגיל שש, נכללים מאליהם בעירוב זה, כיון שהם נטפלים לאמם ונחשבים כביכול כחלק מגופה לעניָן זה; ואף אם אינה חפֵצה בכך. וטעם הדבר, משום שבגיל זה הם כרוכים אחרי אמם, ואינם יכולים להישאר בלעדיה. ואף אם אביהם עירב עבורם עירוב תחומין לכיוון אחר, אין העירוב חל. וכל שכן שאינם נכללים בעירוב שעירב אביהם עבור עצמו.
ויש אומרים שאם האב נמצא במחיצתם, אין הילדים כרוכים אחרי אמם אלא עד היותם בני ארבע, או חמש, בהתאם למידת השגתם; ואינם נכללים בעירוב אמם אלא עד לגילאים אלו. ויש אומרים שאם האם מסרה את הבן לאביו להוליכו עמו בשבת, דינו כילד מעל לגיל שש, ראה להלן.
[שו"ע תיד, ב, משנ"ב ז-ח, וביה"ל ד"ה הקטנים; וראה שעה"צ יא; ביאורים ומוספים דרשו, 5 ו־7]
האם אב יכול לעשות 'עירוב תחומין' עבור ילדיו בעל כורחם?
בהמשך לאמוּר: ילד מעל לגיל שש, דהיינו מתחילת השנה השביעית לחייו – אינו נכלל ב'עירוב תחומין' שמערבת אמו לעצמה, אלא יש צורך לערב עבורו בנפרד. ויש בו כוח 'לקנות שביתה' לעצמו, ועל כן רשאי לערב עבור עצמו.
וכן אביו יכול לערב עבורו, ויתֵרה מזו – אביו יכול לערב עבורו בעל כרחו, כיון שאין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצוה, ואביו מחנכו בכך למצוות; ועירוב זה חל אף כאשר הילד מערב לעצמו עירוב לכיוון אחר, כלומר, שעירובו של הילד אינו חל, אלא זה של האב.
ואם אדם אחֵר הניח עבורו עירוב, העירוב חל רק מדעתו של הילד, וכמו כן, אינו יכול לחול בניגוד לרצונו של האב.
[שו"ע תיד, א, משנ"ב ב ו־ז, שעה"צ ז, וביה"ל ד"ה הקטנים, וד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 9-10]