הרב מרדכי הלי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
דנו הפוסקים במצוות שדינן בעמידה, האם כשנשען על שולחן או סטנדר נחשב עומד או יושב. וכן האם יש חלוק בין מי שנשען על סטנדר באופן שאם ינטל יפול, או שנשען מעט וגם אם ינטל הסטנדר לא יפול.
להשען בשעת קדוש ידים ורגלים
הבה ונלמד בסוגייתנו דף יט: נחלקו התנאים בצורת קדוש ידים ורגלים, ומסקנת הגמרא שלדעת רבנן, כיון שצריך לעשותה בעמידה אסור להשען כשמקדש ידיו ורגליו, ודעת רבי יוסי שגם כשנשען נחשב עומד, וכתבו התוס' שכיון שהלכה כרבנן אסור להשען כשקורא בתורה, כיון שלשיטתם אינו נחשב עומד, והוסיפו בשם הירושלמי שאסור לסמוך כיון שהתורה נתנה באימה ויראה לכן צריך לנהוג בה באימה.
עמידה בתפלה
כתב השולחן ערוך או"ח (סי' צ"ד ס"ח): "יש ליזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחברו בשעת התפילה, וכתב המשנ"ב שיש חלוק בין שני הטעמים שהובאו לעיל, שלפי הטעם שסמיכה נחשבת ישיבה, א"כ רק אם נשען באופן שאם ינטל הדבר יפול – בזה אסור, אבל אם נשען מעט אין איסור, אך לפי הצד שצריך להיות בשמונה עשרה באימה, אסור להישען קצת, ובמקום הדחק יש להקל כטעם הראשון.
עמידה בפני ספר תורה
עוד כתב המשנ"ב שם, שכן יש להקפיד בשעה שהספר תורה עובר שאסור לשבת, יש להמנע ג"כ מלהשען על הסטנדר וכדו'
וכן בהלכות קריאת התורה (ס"י קמ"א ס"א) כתב השו"ע, שאסור לסמוך עצמו לכותל או לעמוד כשעולה לתורה, ואם הוא בעל בשר או חולה וזקן יכול להשען, וכתב המשנ"ב שיזהר שלא להשען עד כדי שהדבר יפול, ואם אינו יכול מותר גם לסמוך.
סמיכה בעדים ודיינים
עתה נבאר הלכות הגדת עדות: בהגדת עדות העדים צריכים לעמוד והדיינים צריכים לשבת. כתב הריב"ש ס"י רס"ו על דיינים שקבלו עדות, כשהדיינים עמדו ונשענו על העמוד, וכתב שאין לפסול את העדות מחמת עמידת הדיינים, כיון שאין עמידה פוסלת בדיעבד, ועוד שכיון שהיו נשענים, כל שאם ינטל העמוד והוא נופל לא הווי מעומד, והוכיח משיטת רבנן בסוגייתנו לגבי קדוש ידים ורגלים, שכשנשען אינו עמידה וכיון שאינו עמידה שפיר נחשב ישיבה עכ"ד.
והשו"ע הביאו בחו"מ (סי' כ"ח סכ"ו), שאם הדיינים נשענים כשר לכתחילה, כיון שנחשב ישיבה, והרמ"א (בסי' יז' סוף ס"א) כתב בשם הריב"ש, שעדים שנשענים נחשב עמידה וכשר. ותמהו גדולי האחרונים על הרמ"א, שהרי מזה שהכשיר הריב"ש דיינים שנשענים, הרי שסמיכה כישיבה ואיך הביא הרמ"א בשמו בעדים שנשענים שנחשב עמידה? והמג"א בסי' תכ"ג בהלכות הלל, דחה דברי הרמ"א מכח זה, והסמ"ע בחו"מ ס"י י"ז וכ"ח כתב ליישב, שסמיכה אינה לגמרי עמידה ולא לגמרי ישיבה, לכן כאשר דנים לגבי דיינים, מקילים להחשיבו לישיבה, וכשדנים לגבי עדים, מקילים להחשיבו עמידה, אכן כתב שאם גם הדיינים נשענים בעמידה וגם העדים נשענים, בזה ודאי לא יועיל לכתחילה, שבודאי אחד מהם שלא כדין, שאם זה עמידה זה לא טוב בדיינים, ואם זה בישיבה זה לא טוב בעדים.
אכן הב"ח כתב שסמיכה נחשבת גם עמידה וגם ישיבה, והביא גמרא במגילה (כא.) שכתוב אצל משה רבינו "ואנכי עמדתי בהר" ומצד שני כתוב "ואשב בהר", ומתרצת הגמ' שלא עמד ולא ישב אלא שוחה, הרי כשסומך ניתן לקרוא לו 'עמידה' וניתן לקרוא לו 'ישיבה', וכן פסק הש"ך שכשר גם לעמידה וגם לישיבה, ולגבי דיין נחשב ישיבה ולגבי עד נחשב עמידה. והגר"א כתב שם שמעיקר הדין אינו עמידה ולא ישיבה, רק הריב"ש הקל בדיינים, כיון שבדיעבד כשר בעמידה, לכן בסמיכה שאינה ממש עמידה כשר לכתחילה.
ויש לעיין בדברי הרמ"א וב"ח וש"ך, שבדברי הריב"ש מבואר ,שהוכיח מסוגייתנו שאינו נחשב עמידה, א"כ משמע שהכשיר רק בדיינים ולא בעדים.
הנה למדנו מדיני הקרבנות הלכות לכמה חלקי התורה באו"ח וחו"מ.
ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לעמוד לשרת לפני השי"ת.