מכירת חמץ
איסור החזקת חמץ ברשות הישראל בימי חג הפסח נכתב בתורה מספר פעמים. בפרשת בא נאמר (יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ולהלן נאמר (פסוק יט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". בהמשך הפרשה נאמר (יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", איסור שנשנה בפרשת ראה (טז, ד): "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים".
איסור 'בל יראה ובל ימצא' – אינו אלא על חמץ של ישראל, כפי ששנינו במסכת פסחים (כח, א): "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר: לא יראה לך שאור". בטעם האיסור מבואר בגמרא (כט, א), שהוא קנס חכמים: "הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא".
חמץ דגן גמור שעבר עליו הפסח, בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, וכיון שלא רצו חכמים לחלוק בגזירתם, אסרוהו על כל אדם. ולא עוד, אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס שלא היה יכול לבערו, או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי (1). אבל חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה (2).
על כן תקנו חז"ל שישראל שיש לו הרבה חמץ בערב הפסח יכול למכרו או ליתנו במתנה לנכרי, גם אם ידוע שהנכרי בכלל לא יגע בחמץ אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח. כיון שהנכרי קנהו באחד מדרכי הקנייה המועילים, ואם רצה יכול שלא להחזירו ואין הישראל יכול להוציא ממנו בדין, נמצא שבכל ימי הפסח היה החמץ קנוי לנכרי בקנין גמור, וכשהוא מחזירו לאחר הפסח, הרי הוא כנותן לו מתנה או כחוזר ומוכרו לישראל (3).
מכירת החמץ לגוי
החמץ שנשאר בביתו ואינו מבערו, יכול למוכרו לגוי ולא יצטרך לבערו. כמו כן יהיה החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, ככל חמץ של גוי. מכירה זו נעשית כדרך מכירה גמורה בכל הקניינים הנעשים במכירה כעין זו (4), ובמוצאי הפסח קונים את החמץ בחזרה מהגוי.
מעיקר הדין היה צריך להוציא את החמץ שמוכר מביתו. אך באופן שהדבר כרוך בטירחה, מותר להשאיר את החמץ בביתו. אולם צריך להקנות או להשכיר גם את המקום בו מאוחסן החמץ, כדי שלא ייראה כמשהה את החמץ בביתו ואינו חפץ למוכרו (5).
כיום מקובל להשכיר לגוי את מקומות איחסון החמץ ולא למוכרם (6).
יש הסוברים, שצריך למסור לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כי בכך יהיה ניכר ביותר שהמכירה היא אמיתית (7). בזמננו מקילים בזה ואין מוסרים את המפתחות, אלא מגלים דעתם בשעת המכירה, שיש לגוי את האפשרות לקבל את המפתח, בעת שיהיה חפץ בכך (8).
סידור שטר הרשאה למכירת חמץ
בעבר היה מקובל, שכל יהודי שרוצה למכור את חמצו, הולך בעצמו אל אחד מממכריו הנוכריים, ומוכר לו את חמצו כדת וכדין. אולם עקב ריבוי הפרטים והדינים שבמכירת החמץ לגוי, התקבל המנהג בדורות האחרונים, למנות את הרב כשליח בכתב הרשאה מיוחד. בכתב ההרשאה מפרטים את כל פרטי המכירה, והרב נעשה שליח לבצע את המכירה מרשותנו לרשות הגוי (9).
מכירת חמץ יש לערוך באמצעות הרב הבקי בדיני מכירה לפרטיהם, היודע לערוך את שטר המכירה כדת וכדין. בימינו נהוג שכל אחד כותב שטר הרשאה, הממנה את הרב כשליח למכור את החמץ לגוי במכירה גמורה, ולהשכיר לנכרי את המקומות שהחמץ מונח בהם, [- הרב אינו קונה את החמץ, אלא משמש כשליח בלבד]. על יסוד כתבי הרשאה אלו, מכין הרב שטר מכירה כללי בשם כל בני העיר.
נהגו לעשות קניין סודר ולחתום על שטר ההרשאה, כדי לחזק העניין. (כמו"כ נהוג לתת לרב או לשליח הממונה על המכירה שכר טרחה בעת נתינת ההרשאה, ויש לכך יסוד בהלכה) (10).
את החמץ הנמכר לנכרי צריך להניח בתוך ארון נעול, ולהצניע את המפתח או להדביק נייר ע"ג הארון, כדי שבימי הפסח יזכור, שיש חמץ בארון זה ולא ייכשל באכילתו. כמו כן יש לציין את מקום החמץ בשטר המכירה.
אם מצא דבר הטעון מכירה, לאחר שהרב כבר מכר את החמץ, יכניס את החמץ במקומות המסומנים שנמכרו לגוי (11).
שימוש במקום שנמכר – יש לדעת, שאין להשתמש בפסח באותם מקומות שנמכרו לנכרי, גם אם משאיר זכות כניסה, אלא בדרך עראי.
מה נכלל במכירה – המכירה לגוי כוללת את כל סוגי החמץ למיניהם, כגון: חמשת מיני דגן, קמח דגנים, לחמים לסוגיהם, דברי מאפה, בירה ושמרי בירה, ויסקי ומשקאות חריפים מתוצרת חוץ, תרופות (שיש בהם טעם) העשויים מחמץ או מתערובתו, וכן כל מאכל המכיל תערובת חמץ כל שהוא.
על-כן, כל מי שיש ברשותו חמץ או תערובת חמץ, ואין בדעתו לשורפו בשריפת החמץ, ימכרם לנכרי בשטר.
אותם המחזיקים במניות של מפעלים שמייצרים בהם חמץ, צריך להכליל במכירת החמץ גם את המניות שיש להם. (ראה ביאור העניין בהרחבה בחוברת ערבי פסחים תשנ"ה).
חמץ גמור – מצד הדין מותר למכור לנכרי חמץ גמור, כגון עוגיות, ביסקוויטים וכדו', אלא שיש נוהגים שלא למכור חמץ גמור, אלא אם כן ייגרם להם הפסד מרובה, אם יצטרכו לבערו (12).
קטניות – אין צורך לכלול במכירה סוגי קטניות למיניהם, כיון שרשאי להשהותם בביתו בפסח (למנהגי הספרדים מותרים אף באכילה). אולם יש המחמירים לכלול גם מיני קטניות בשטר המכירה, כי פעמים שמעורב בהם גרעיני חמץ.
חמץ שבכלים – יש למכור גם את החמץ הדבוק בכלים (13). ויש שהחמירו למכור גם את בליעת הכלים (14). אך יש להקפיד שלא למכור את הכלים עצמם, כדי שלא יבוא לידי חיוב טבילה לאחר הפסח, אלא ידגיש שאינו מוכר אלא את החמץ הדבוק על הכלים (15).
אם נשאר לו אוכל מבושל שנתבשל בכלי חמץ קודם הפסח, אין צריך למכרו, אלא יצניעו במקום שלא יבוא לאכלו בפסח (16).
רבים נהגו לפרט בשטר את סוגי החמץ, ומוסיפים שהמכירה תחול גם על החמץ שאין ידוע לו.
זמן המכירה – שנינו: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ואחד מהם הוא חמץ משש שעות ולמעלה, וחז"ל הוסיפו להחמיר מתחילת שעה שישית. על כן חובה למכור את החמץ לפני זמן האיסור, דהיינו קודם סוף השעה החמישית מהיום (לפי שעות זמניות), כי לאחר מכן יצא החמץ מרשותו ואינו יכול למוכרו, ואז חייב לבערו מן העולם.
מכירת י"ג
בעלי מפעלים גדולים, או אנשים היוצאים מבתיהם למשך כל תקופת החג, וקשה להם לבדוק את החמץ בכל המקומות, נהגו למכור את כל אותם המקומות לנכרי, כדי להיפטר מחובת הבדיקה במקומות אלו.
אמנם נחלקו האחרונים, אם המכירה פוטרת אותם מחיוב בדיקה, או שלמרות שבדעתו למכור את אותם המקומות עם החמץ שבהם לנכרי, מכל מקום חייב לבודקן (17). לפי שהמכירה חלה רק מחר ביום י"ד, ובלילה בעת הבדיקה, עדיין אותם המקומות הם ברשותו וחייבים בבדיקה.
כדי לצאת ידי כל הדעות, יש שנהגו למכור את החמץ במכירה שתבוצע על ידי הרב לפני זמן הבדיקה, כלומר ביום י"ג בניסן (18). כמובן, שאין להשתמש באותם מקומות לאחר זמן המכירה.
כבר כתבנו למעלה, שמן הראוי להשאיר לפחות מקום מסוים שלא נמכר, כדי לקיים במקום זה מצוה חשובה זו של בדיקת חמץ וביעורו, שהיא מן התורה.
אמנם, למעשה כבר נתפשט המנהג, שאין צורך לבדוק את המקומות העתידים להימכר לנכרי, זאת, על אף שהמכירה חלה רק ביום י"ד (19).
חמץ בעין
כאמור מצד הדין מותר למכור לנכרי גם חמץ גמור, אלא שיש נוהגים שלא למכור חמץ גמור, אלא אם כן ייגרם להם הפסד מרובה, אם יצטרכו לבערו.
על כן יש הנוהגים, שכדי להימנע ממכירת חמץ גמור, אזי את החמץ שנשאר להם ואינם חפצים לשורפו, הם נותנים לבעל המכולת וכדומה, המוכר בלא"ה את חמצו משום "הפסד מרובה" וכדומה, ולאחר הפסח חוזרים ולוקחים אותו מבעל המכולת, או שמשאירים אצלו את החמץ.
כדי להימנע מאיסור חמץ בפסח, עליהם להקנות את החמץ לבעל המכולת בקנין גמור, כדי שהחמץ יהיה קניינו של בעל המכולת, ויהיה כלול במכירת החמץ של בעל המכולת המוכר את החמץ כדת וכדין.
כמובן, שעל בעל המכולת להיות יהודי ירא שמים המבין שהוא קונה את החמץ בקנין גמור, ההופך להיות חמצו הפרטי, ומוכרו לנכרי ביחד עם כל החמץ. שאם לא כן, יישאר החמץ רכושו של הראשון [כאילו לא נתן את החמץ לבעל המכולת], ועלול לעבור בפסח באיסור בל יראה ובל ימצא.
———
(1) שו"ע הרב סימן תמח סעיף א, מדברי הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ד.
(2) שו"ע הרב שם סעיף ב.
(3) שו"ע שם סעיף ג', שו"ע הרב שם סעיף ו.
(4) בספר מכירת חמץ כהלכתו, הובאו באריכות הסברים על כל הקניינים שהרב עושה בעת מכירת החמץ לגוי.
(5) ב"ח סימן תמח, ט"ז ומג"א שם ס"ק ד.
יש הסוברים שצריך להקנות את המקום לגוי, כדי שקנין הגוי על החמץ יוכל לחול על ידי קנין חצר וקנין 'מטלטלין אגב קרקע' – מכירת חמץ כהלכתו פרק ז.
(6) לדעת הרבה אחרונים, די בהשכרת המקום ואין צורך למוכרו לגוי – פסקי חתם סופר; מכירת חמץ פרק ה סעיף א, שו"ת דברי מלכיאל חלק ד סימן כב.
הרבה גם ציינו, שעדיף להשכיר את אותם המקומות מאשר למוכרם. מספר טעמים בדבר:
א. מכירת הבית לגוי נראית כהערמה – שו"ת בית שלמה או"ח סימן צא.
ב. בארץ ישראל קיים טעם נוסף – איסור מכירת קרקע לגוי בארץ ישראל משום איסור 'לא תחנם' – מכירת חמץ כהלכתו שם.
(7) ב"ח סימן תמח, ט"ז ומג"א שם ס"ק ד, ועוד הרבה אחרונים.
יש הנוהגים, שחנויות ומפעלים המוכרים חמץ בעין, ימסרו לגוי מפתח של החנות או המפעל – מכירת חמץ כהלכתו פרק ב סעיף יח.
(8) משנה ברורה שם ס"ק יב, ערוך השולחן שם סעיף כג.
(9) ע"ע בזה בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קיא, ובערוך השולחן סימן תמח סעיף כז.
(10) שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט אות ו. ושם כתב הטעם, כדי שיהא דינו כפועל לעניין חתימתו על השטר ושתהא ידו כיד הבעלים.
(11) שו"ת בגדי ישע סימן ד.
(12) מעשה רב – מנהגי הגר"א.
(13) שו"ת חתם סופר או"ח סימן קט.
(14) הנה בחזו"א או"ח סי' קיז אות טו, כתב שאין צריך למכור את בליעת הכלים, וכ"ד רוב הפוסקים וכן פסק הגר"ש וואזנר בקונטרס מבית לוי.
אמנם באורחות רבנו אות טז, כתב בשם הגרי"י קניבסקי, שהחזו"א נהג למכור גם את בליעת הכלים.
(15) חת"ס בתשובות או"ח סימן קט. וכן מביא בקונטרס מבית לוי, שהגר"ש וואזנר מקפיד שלא לכתוב שמוכר הכלים עצמם, כדי שלא להיכנס לחשש חיוב טבילה לאחר הפסח.
(16) שו"ע הרב סימן תמב סעיף ח, משנה ברורה שם ס"ק א. יש שהחמירו שלא להשאיר את המאכל בכלי חמץ, משום כבוש (אלא יעבירנו לכלי של פסח או לכלי חד פעמי) – משנה ברורה שם בשם 'מקור חיים'.
(17) חיי אדם כלל קיט סעיף יח, הובא במ"ב סוף סימן תלו.
(18) פסקי תשובות סימן תלו ס"ג.
(19) משנה ברורה שם.