"שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה" (אבות ג', ג')
חוויה נפלאה הרגישו התלמידים כשהיה [הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל] סועד עמהם בשבת קודש… מיד לאחר שטעם מן הדגים לכבוד שבת, נהג להסיט הצדה את צלחתו, ועד ארגיעה הפליג אל מרחבי ים התלמוד. ארשת חגיגית קורנת בשעה זו מקלסתרו, נשמה יתירה, ואינו זקוק כלל להכריז "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה". התלמידים הרגישו בכך מאליהם. כל הרוצה פנה אז אליו בשאלות וקושיות בכל נושא וענין, והוא משיבו בסבלנות מרובה, בפנים מסבירות, מרחיב דיבורו ומגולל אגב כך את הש"ס כולו.
דבריהם ז"ל (אבות פ"ג מ"ד) בשולחן שאמרו עליו דברי תורה ש"כאילו אכלו משולחנו של מקום", קרמו כאן עור וגידים, וַיהיו כעין ממשות חיה: "זה השולחן אשר לפני השם".
סיפר תלמידו רבי אריה לייב היימאן זצ"ל: "פעם אחת כאשר היסב עמנו הבחורים בסעודת שבת, ישבנו אני ואחדים מחברי בשולחן צדדי. מורא הרב עלינו, ושוחחנו בינינו בלחישה. דיברנו באנגלית, שפתם של ילידי אמריקה, אשר רבינו כידוע לא שלט בה ברהיטות. אולם כאשר אחד מאתנו השמיע סברא בלימוד, גם היא באנגלית, נישא פתאום לעברנו קולו המתריע של ראש הישיבה, שהסביר בלהט מדוע לא יתכן לומר כך, וההסבר הוא לגמרי אחר, ולא רק השאלה הנידונה מיושבת על ידו כי אם הסוגיא כולה וסוגיות נוספות בים התלמוד. פליאה גדולה היתה בעינינו, כיצד קלט את הדברים שנאמרו במרחק, ובלחישה, ובשפת לועז".
הסעודה נמשכה שעה אריכתא. המלצר אשר הגיש את המאכלים אזר עוז והעיר לרבנו כפעם בפעם כי המרק מצטנן ויפוג טעמו, אולי יפסיק לרגעים ספורים מן הפלפול. אך הוא השיבו בנחישות מחויכת: "הלא גם החידושים עלולים להצטנן…" [ובקרב בוגרי הישיבה רגיל עד היום להזכיר את המרק הצונן דאז בכינוי "די לייקוודער זופ"].
(אש התורה)