מאת: הרה"ג הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א,
לפני יותר משנה התקשר אלי זאבי, ידיד טוב, תלמיד חכם מופלג ויקר רוח שלמד איתי בישיבה ומאז, למרות שחלפו שנים רבות מלימודינו המשותף כבחורים, אנחנו נמצאים בקשר לימודי וקשר חברי קבוע, דרך הטלפון. "אני יכול להקריא לך קטע מצילום מתוך ספר? מישהו צילם לי את הקטע הזה ואשמח שתשמע מה כתוב בו".
אני משיב בחיוב והוא מספר: "הקטע הבא כתוב בספר 'זכרונות אחר מותי', ספר הביוגרפיה שכתב יאיר לפיד על אביו, טומי לפיד, בו הוא מתאר את חיי אביו בפרוטרוט. כשקראתי את הקטע, שהעביר לי מאן דהוא, עלתה בי תחושת בחילה, רק שלא הצלחתי להגדיר לעצמי במדויק ממה כה נגעלתי. אקריא לך במטותא את הדברים ותנסה בבקשה להסביר לי מדוע הנפש שלי כל כך סלדה מהם".
וכך כותב יאיר לפיד, יו"ר מפלגת 'יש עתיד', על אביו, יו"ר מפלגת 'שינוי': "אין שום דבר מיקרי בכך שהציור האהוב עלי היה של ילדים אוכלים. שנים אחר כך, כשכבר קניתי לי שם של רעבתן שאינו יודע שובע, נהגתי להעמיד פנים שאני משלים את החסר על מה שאיבדתי בגטו. זה אולי סתם לאנשים את הפה, אבל אין בכך שמץ של אמת. תמיד אכלתי. מהיום שאני זוכר את עצמי. ולא רק אני, גם כל מי שהיה סביבי. העיתונים מלאים כיום במדורי בישול ובביקורות על מסעדות, אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת התפקיד המונומנטלי שמילאה הזלילה בחיינו. חלק הארי של ילדותי קשור באוכל, בדיבורים על אוכל, במתכונים סודיים… במראות של מזווה שבו מתנדנדים לאיטם נקניקי פיק והרץ ועשרות נקניקיות ומאחוריהם בקבוקים צבעוניים המכילים מטעמים שמורים לחורף, ריבת שזיפים, ריבת תותים, ריבת משמשים, קומפוט דובדבנים, קומפוט אגסים, קומפוט אפרסקים, מלפפונים בחומץ ומלפפונים במלח- שורות שורות של עשרות בקבוקים סגורים ומפתים המחכים ליומם"…
ידידי ניסה להמשיך ולהקריא, אך אני עצרתי אותו ואמרתי לו שזהו, מספיק. הרעיון הובן. אין צורך לשמוע יותר.
"אכן, זה מעלה תחושת קבס", הסכמתי, "גם אנחנו אוכלים ושותים, אך אנחנו לא שמים את האוכל בויטרינה שלנו. אדם מציב בתצוגת חייו את מה שעומד במרכז חייו. אנחנו שמים במרכז את הלב, המוח והנשמה שלנו, את עבודת ה', לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות, ההתגברות, ההתאפקות, השליטה על היצרים והתאוות, ואילו אותו האיש שהזכרת את שמו, הציב, במחילה, את הבטן שלו במרכז חייו. הוא עושה זאת בקול רם, והוא עוד מתגאה בכך"…
כולנו שמענו, וחלק מאיתנו גם ראה במו עיניו, על סדר ארוחותיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. האכילה היא המועט שבמועט, כמה שאפשר למעט- עדיף, והכל בדיקדוק ובמשורה, רק כפי הנצרך לקיום הגוף. לפני שנים לא מעטות שמעתי מרבי אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י, שניהל במסירות את ישיבת כפר סבא, בראשה עמד מרן הגראי"ל זצ"ל, שהישיבה נקלעה לחובות גדולים ובמשך זמן חורף שלם לא שולמו משכורות הרמי"ם. בסוף החורף השיג ר' אברהם ריין את משכורות כל החורף, וכשבא למרן שליט"א וכספו בידו, סירב מרן זצ"ל לקבלם, באומרו: "הסתדרנו ברוך ה', אין צורך במשכורות"….
שאל הרב ריין את הרבנית ע"ה מה אכלו הם במשך כל החורף והרבנית השיבה בפשטות: "החצילים נמכרו במהלך החורף במחיר מוזל במיוחד, כמעט אפסי. אז אכלנו חצילים לארוחת בוקר, לארוחת צהרים ולארוחת ערב. היה מצוין, אכלנו ושבענו, ברוך השם"…
זכיתי, מספר פעמים, לשאול שאלות הלכתיות את מורי ורבי מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, בשעת ארוחת הצהרים שלו. למרן הגר"ח שליט"א יש סדר לימוד קבוע בשעת אכילתו. הוא לומד אז נביא. מעיין בדפי הספר החומים- צהובים ושואל, בכל יום ויום (!!), מה מברכים על המנה המוגשת לפניו, משום שהוא אינו יודע מה טיבה וטבעה.
כל חסיד ויז'ניץ זוכר את אכילתו המדודה והשקולה של כ"ק הישועות משה זצ"ל. אותן מספר כפות מרק קבועות, מספר טעימות מהדג ומהעוף, בשלטון עצמי של עשרות עשרות שנים. וכן, כולנו ראינו, פעמים רבות, הרבה גדולי תורה וחסידות אוכלים בחתונות, בסעודות סיום ושמחות משפחתיות שונות. מעולם לא ראינו תלמיד חכם שהאוכל שהוגש לפניו נחשב ל'עסק', לדבר נכבד, שצריכים לדון בו ולהקדיש לו מחשבה מרובה. נכון, בודאי שצריך להחמיא לעקרת הבית על האוכל הטעים והמזין, שטרחה והכינה בעמל, אך להפוך את האוכל לנושא מרכזי??
הלכות רבות הוקדשו לסגנון האכילה הנאצל של עובדי ה'. כיצד לאכול, כיצד לשתות, איך לאחוז במאכל ומהי צורת ההתנהגות הנאותה בשעת האכילה. "תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה, ובשתייה", אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ. ואמרו חז"ל: "מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו". הלכות פסוקות הם בכמה לגימות עלינו לשתות מהכוס, מי מושיט את ידו ראשון בסעודה ליטול דבר מאכל, ועם מי יושבים בסעודה. השולחן ערוך הקדיש לנושאים אלו סימן שלם, סימן ק"ע, בו עדינות הנפש היהודית- התורתית באה לידי ביטוי. האוכל אינו המרכז. גם בשעה שאוכלים, אנו שמים את התורה הקדושה במרכז לבבינו וכל ישותינו. וכן, אפילו בשעה שקונים ומכינים את האוכל, כך כתב המשנה ברורה (רנב, ב), אנו אומרים "לכבוד שבת", משום ש"הדיבור הוא פועל הרבה בקדושה", וכשאידישע מאמע מאכילה את בנה, מה היא אומרת לו? – "תאכל תאכל, שיהיה לך כח ללמוד הרבה תורה"…
האדם אינו מלאך. קשה להיות קשוב, עמקן, חושב ודרוך כל הזמן. לחץ החיים נותן את אותותיו וצריך לנוח ולאגור כוחות ולא לזלזל בעניין. "מכתבך הגיעני"- כותב מרן החזון איש זצוק"ל- "דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים "טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך". אין ספק שהגוף והמוח דורשים לנוח מעט, להינפש, להירגע, אולי גם להחליף אויר ואוירה. אך מה מוצב במרכז, מה עיקר ומה טפל, מהי המטרה ומהו רק אמצעי להשגת המטרה.
חז"ל (ב"ר לט, ח) מספרים שכל העופות נחים בשעת יגיעתם על גבי סלע או אילן, "אבל היונה בשעה שהיא פורחת ויגיעה, קופצת באחד מאגפיה". וישראל, אמרו חז"ל, נמשלים ליונה. בעוד שהעופות פורשים למנוחה מוחלטת בשעת הצורך ומפסיקים לחלוטין לעוף, הרי ישראל- היונה, נחה בכנף אחת וממשיכה לעוף בכנף השניה. עם ישראל אינו אמור לנוח בצורה שתפסיק לו את רציפות המעוף שלפני המנוחה, אלא אדרבה, המנוחה עצמה, עם כל צרכיה ודרכיה, נחשבת להמשך התעופה, עם קשר ישיר ובלתי פוסק עם ה"שטייגען"."בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו". ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו" (שו"ע או"ח רלא).
הבן איש חי: מצוה לטייל בארץ ישראל!!!
אנו, כבני תורה, רוצים להעמיק בכל דבר ולדעת האם ישנו ענין תורתי- הלכתי כל שהוא לטייל ברחבי ארץ הקודש, להכירה ולתהות אחר נופיה ואתריה. העולם נוהג "לצטט" בענין ש"כל המהלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל, הרי הוא בן עולם הבא", ולכן ישנם "המהדרים" בהליכה של עוד ועוד ארבע אמות חדשות ולא מוכרות בארצנו. אך לא, שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין מאמר חז"ל כזה.
בגמרא בכתובות (קיא, א) נאמר ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ולפיכך המצוה והענין הוא ללכת כל ארבע אמות בארצנו, גם מבית הכנסת הביתה, אל בית המדרש, הכולל או המרכז המסחרי, וזה למרות שצעדנו באותם המקומות אין ספור פעמים. מלבד זאת, משמעות דברי הרמב"ם (מלכים ה, יא), כפי שביאר הפאת השולחן (פ"א ס"ב בב"י סק"ב, וכ"ה במהרי"ט יו"ד כח, ועי' מנוחת אמת פ"ז ושלהי דקייטא ס"כ), הוא שלא רק הדר בארץ ישראל נחשב לבן מעלה, אלא גם מי שלא גר בא"י ורק הולך בה ארבע אמות, כבר זוכה הוא להיות מבני העולם הבא, אך אין ראיה שהמתגורר בארץ ישראל צריך ללכת בה עוד ועוד ארבע אמות.
ואמנם מסופר על הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהלך בכל יום עוד ארבע אמות שלא הלך בהם מעולם, פעם לצד מזרח, עד שהרחיק וחזר והלך לצד מערב. גם הגרב"צ ידלר זצ"ל מספר בספרו 'בטוב ירושלים' כך: "אוהב ישראל וארץ ישראל בכל מאודו היה הגרי"ח זוננפלד, והוא לקח חלק פעיל בנסיעת הרבנים שסידרתי בשנת תרע"ד להתעוררות תשובה במושבים ובקיבוצים. זכורני שבעת נסיעת הרבנים היה יורד מזמן לזמן מהעגלה והולך רגלי, בעוד ששאר הרבנים המשיכו לנסוע, ונימוקו עימו, שהליכה ברגליו על אדמת הקודש חביבה עליו". הרי לנו שהגרי"ח זצ"ל החשיב את ההליכה בארה"ק כחיבוב מצוה.
ראש גולת בבל ה'בן איש חי' (בשו"ת תורה לשמה סתי"ח) נשאל האם ישנו ענין ללכת למרחקים כדי לאכול מפירות ארץ ישראל. הוא משיב שמדברי הגמרא בעירובין "מפורש שהיו הולכים רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי, מאה רבנן, ממקום למקום, כדי לאכול פירות מתוקים וטובים, וכל הליכתם בשביל זה. ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים. והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא שהוא משנת חסידים ואין בזה פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים, בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת הלב". (וראו במג"א רמח, טו ומשנ"ב שם סקכ"ח, שישנה מצוה ללכת ולטייל בארץ ישראל, למרות שישוב לאחר הליכתו לחו"ל). ויש להוסיף (עי' שלהי דקייטא ס"כ. וכ"כ בס' מנוחת אמת, שם) שהרי כתב הריטב"א (גיטין ב, א) שמלבד קדושת א"י וישוב א"י, ישנו דין חביבות א"י, וכפי שמצינו (כתובות קיא) שהתנאים והאמוראים נישקו את אדמת ואבני ארץ ישראל, ואם כן היוצאים ביומי דפגרי לפוש ולאגור כוחות ומתמוגגים לשם שמים על חביבות ארץ הקודש, ארץ חמדה טובה ורחבה, יש בכך מעלה.
מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ה קע"ג) החשיב, לגבי יציאה לטיול בסביבות ארץ ישראל, כצורך "לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה". ואכן, כשיוצאים עם הילדים לסייר ולטייל, עלינו להתבונן בפלאי הבריאה ולהיזכר בדברי הרמב"ם (יסוה"ת ב, ב), הכותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". וידוע שבעל ה'לקט יושר' העיד על רבו, רבינו בעל 'תרומת הדשן', שהלך בשבת כברת ארץ, כדי לראות זוג אריות שהובאו לעירו. גם הגאון החיד"א זצ"ל (בס' מדבר קדמות ובס' מעגל טוב) מתאר כך את ביקורו בגן החיות בלונדון: "ואני הצעיר ראיתי במגדל לונדריס בלונדון חיות משונות מבהילות ותקיפות כמעט יותר מאריות וקשורות במשא כבלי ברזל, ושם ראיתי נשר יפה מאד ואמרו שהיה לו מאה שנה וכך כתוב בספריהם. גם ראיתי חתול שנולד מלביאה וחתול, והוא צורת חתול יפה מאד, אך יש לו גבורת האריה, והוא קשור בכמה כבלי ברזל במקום חושך וערפל חתולתו, ועוד שם כמה מיני חיות מאמריקה".
הרי לנו שגדולי תורה ראו לנכון לטרוח ולראות את פלאי הבריאה, זאת מלבד הענין לברך על מקומות שכאלו את הברכות הנצרכות להם, כמו "עושה מעשה בראשית" או ברכת "משנה הבריות". ובוודאי שצריך שכל מעשינו, גם מעשי הרפיית ורפואת גופינו ונפשינו, יהיו לשם יוצרנו ב"ה, ושנזכה לאגור כוחות, כדי להגיע בראש צלול ובלב רגש אל עבודת האלול הקרבה.